יום רביעי 22/6
התעוררנו לבוקר נוסף במנאלי, אך אחרי המנוחה של אתמול, היה ברור שהיום עושים משהו. בחרנו לנסוע לעמק סולנג שם עושים עשירי דלהי סקי בחורף וספורט אתגרי אחר בקיץ. מצאנו ריקשה שתיקח אותנו רק כיוון אחד ובחזרה כבר נסתדר עם אוטובוס מקומי. העמסנו את עצמנו על הריקשה: תמר על אסף, עומר על עמיחי וגלעד עלי, צפוף וקופצני. חלק מהדרך סלולה, חלק דרך כבושה והרוב, מהמורות, בורות והרבה קפיצות. בעליות התקשתה הריקשה לעלות ופחדנו שהנהג יבקש מאיתנו לרדת. להפתעתנו, ירד הנהג מהרכב ורץ ליד תוך שהוא מחזיק את הכידון.
אחרי כשעה צפופה וארוכה ירדנו מהרכב בין הודים רבים וסוכני אטרקציות. דבר ראשון התישבנו לשתות צ'אי. הצ'אי התגלה כמשקה האהוב על כולנו ואנו שותים אותו בכל הזדמנות.
אדם בעל סוסים ניגש ושאל אם נרצה טיול על סוסים. אחרי התלבטות קצרה סיכמנו על טיול של שעתיים על גבי ארבעה סוסים, כשהקטנים יושבים איתי ועם עמיחי. הטיול הוגדר למפל ולמקדש של שיווה. בדרך עפר, בין אבנים וסלעים הלכו הסוסים לאיטם, בהתחלה קשורים זה לזה ואח"כ עם המושכות בידיהם של הילדים המאושרים. רכבנו בעמק יפה כשבמרחק נראה קרחון גדול. לאחר רכיבה ממושכת, בדיוק כשהתחיל לכאוב הישבן החנינו את הסוסים למנוחה, חצינו את הנהר בגשר עץ קטן וטיפסנו אל המקדש, שלידו מפל לא מרשים בכלל. מתברר שהמקדש נמצא בבניה בימים אלה ומבנה האבן הקטן שליד הבנייה, הוא המקדש. סיבוב קצר, מנוחה ועלינו שוב על הסוסים בדרכינו חזרה ועוד רכיבה קצרה על הכביש עד למתחם האטרקציות.
 |
| שיירת הרוכבים |
 |
| בחור נחמד שפגשנו ליד המקדש |
בעמק הירוק שעל מדרונותיו עושים סקי בחורף היו המוני הודים, דוכנים ומתקנים שונים. אחרי סיור קצר הבנו שאנחנו לא רוצים להתגלגל בכדור זורבינג, שזו הייתה התוכנית המקורית, אלא רוצים לצנוח במצנחי רחיפה. בעודנו מתלבטים עבר לידינו הודי והציע את עצמו כמדריך צניחה, שיכול לקחת אותנו לצנוח במחיר מעט זול מהסוכנויות סביב. אופציית צניחה אחת הייתה משני שליש גובה המדרון והיייתה זולה יחסית, ואופציה שניה, היקרה אך המרגשת יותר, הייתה צניחה מראש ההר, אליו מגיעים ברכבל.
האמיץ הראשון לצניחה מהמדרון היה גלעד. המדריך,ראם, וגלעד טיפסו במעלה ההר עם המצנח. ווידאנו את צבע המצנח לפני הצניחה ועמדנו לחכות בתחתית העמק שם נוחתים כל המצנחים ישר אל תוך הקהל המתגודד. פתאום אסף צועק "זה גלעד, זה גלעד" הרמנו עיניים וראינו את הגיבור שלנו באוויר, מנפנף לנו לשלום, עובר ממש מעל הראש שלנו וצונח לידינו עם חיוך מאוזן לאוזן. אחרי שהשתחרר מהרתמה, נעמד והכריז, "זו החוויה הכי מרגשת בחיים שלי!".
עם המלצות חמות, יצא אסף אל הטיפוס על ההר, מלווה במדריך ובעוזר שלו. עקבנו אחריהם מרחוק, ראינו איך הם פורסים את המצנח, מסדרים את המיתרים, נקשרים וממריאים. גם אסף זיהה אותנו מהאוויר וניפנף לנו לשלום, עבר מעל הראש שלנו ונחת בשטח פנוי עם חיוך רחב על שפתיו.
 |
| גלעד מתכונן להמראה |
 |
| אסף מרחף |
עכשיו הגיע תורי. למרות שראם המדריך היה די מותש, הוא הסכים לצנוח גם איתי. נפרדתי מכולם, קניתי לו ולי כרטיסי עליה ברכבל ועלינו לראש ההר. אחרי ההגעה לראש ההר, ירדנו רגלית, בשביל דרדרת חלק נכבד מההר עד הגעה לנקודת ההמראה. היו כבר אנשים לפנינו בתור, כך שהיה לראם מספיק זמן לפרוס את המצנח ולי להתבונן בתהליך ההמראה ממנו חששתי ורעדתי ממש.
כאשר הגיע הזמן, קרא לי ראם להיקשר בקדמת המצנח אליו ואל המצנח. קשורה ונעולה קיבלתי הוראה להתחיל לרוץ במדרון כנגד כל הגיון, לרוץ, לרוץ למרות שאתה מרגיש שאתה כמעט רץ במקום, עד שפתאום נפרס המצנח מעליך, ואתה מורם מהקרקע. אין דברים כאלה!!! כמו ציפור עופפתי באוויר מעל עמק סולאנג. מתפללת שהמיתרים לא יקרעו, ומזכירה לעצמי להרפות את האחיזה החזקה בידיים ולשחרר. סיבוב מעל העמק, פניה ומבט לכיוון אחר וכבר מתקרבים לקראת נחיתה. זיהיתי את כולם מלמעלה ונופפתי במרץ. כאשר התקרבנו לקרקע, צעק ראם בעצבנות בהודית לעבר קבוצה שעמדה בדיוק במקום בו רצה לנחות. מבטי הבהלה בעיניהם כאשר ראו אותנו, הבהילו, אך בעיקר הצחיקו. את הנשיקות והחיבוקים מהילדים קיבלתי עם הנחיתה בעודי קשורה למצנח, הם התרגשו לא פחות ממני.
בזמן הצניחה שלי, הספיקו עומר ותמר לקפוץ בטרמפולינה עם כדורים, ועומר בנוסף לכך,קפץ בבאנג'י של ילדים. מעל טרמפולינה גדולה, נקשר עומר בריתמות, נמתח והוזנק לאוויר לגובה רב. כיוון שכל התהליך הוסרט ע"י עמיחי, עומר שמח להראות את הסרט ולקריין לי תוך כדי. גם תמר לא קופחה והיא קפצה על טרמפולינה עם כדורים ונסעה בקרוסלת מכוניות פרימיטיבית משהו.
 |
| גם עומר נוגע בשמים |
 |
| קרוסלת בימבות |
מרוצים מכל פעילויות היום, פנינו לחפש את האוטובוס המקומי שיוביל אותנו חזרה למנאלי. ירדנו בכביש עד שראינו אנשים המחכים משני צידי הדרך והתיישבנו לידם. האוטובוס הגיע באיחור, כל האנשים ירדו ואז כל האנשים שהמתינו, דחפו כדי להיכנס פנימה ולמצוא מקום. גם אנחנו נדחפנו כמקובל ואפילו מצאנו מקומות שונים באוטובוס המלא. הדרך עברה בשלום עד שהגענו לפאתי מנאלי שם נתקענו בפקק ענק ופשוט נעמדנו. מקומייים רבים המכירים את התופעה פשוט ירדו מהאוטובוס והתחילו ללכת. לאור מצב העייפות של הילדים החלטנו לא לרדת ופשוט להתגלגל איתו לאט תוך כדי נמנום. ממש לקראת הכניסה למנאלי, ירדנו מהאוטובוס, קיצרנו דרך השוק, ולקחנו ריקשה עד אולד מנאלי. הליכה קצרה והשתטחנו על המזרונים בבית הישראלי.
 |
| שותים צ'אי בהמתנה לאוטובוס |
 |
| בבית הישראלי, מחכים לארוחה |
יום חמישי 23/6
אודי, בן דוד שני שלי (האמהות בנות דודות וכבר עובדות שנים ביחד), שאותו לו ראיתי מאז הייתי בת שנתיים בערך, חי כבר שנתיים במנאלי לצורך איסוף חומר לעבודת הדוקטורט שלו. אמא שלי לחצה עלי להתקשר אליו, "הוא יודע שאתם מגיעים, הוא מחכה לטלפון ממך, מה איכפת לך?" אני שמתפדחת מטלפונים, נשברתי לבסוף ובתחילת השבוע יצרתי איתו קשר. כמובן שהכל היה בסדר גמור ואודי היה נחמד ביותר, על אף כל חששותי הבלתי הגיוניים... והוא קבע ליצור איתנו קשר בהמשך השבוע כיוון שהוא לחוץ על סיום העבודה (הוא עוזב בעוד שבוע וחצי). ביום רביעי בערב הוא התקשר לספר על טקס הודי מיוחד המתרחש בכפר ביום חמישי.
לאור המידע הפנימי השווה שקיבלנו, החלטנו להענות להזמנה ולפגוש את אודי שם. לצורך כך השכמנו קום והתייצבנו עם סנדוויצ'ים בפינת הרחוב הראשי לפגוש את התהלוכה העוברת מהמקדש בראש הכפר אל עבר מקדש הדימבה הנמצא מחוץ לכפר. הטקס לאלה הדימבה, מתרחש פעם בשנתיים-שלוש וסביבו התרגשות גדולה בכפר, ששיאה בהקרבת קורבן באפלו. האלה הדימבה היא גלגול של האלה קאלי, אלה חזקה מאוד. קורבן הדם המוגש לה נועד להשקיט אותה ולהביא שאנטי, מרגוע, לעולם בכלל ולאזור מנאלי בפרט. ראשונים בתהלוכה הופיעו הנגנים עם תופים וחצוצרות שופר. אחריהם הלך המתקשר של הכפר ומאחוריו המרכבה של הדימבה - כסא עליו נכרכו רצועות בדים רבות בצבעוניות ונצנוץ רב. על הכסא הונחו מנחות ופסלים שונים. אנשי הכפר שעמדו מצידי הרחוב הגישו למרכבה פרחים וכסף. הצטרפנו לתהלוכה ומיד זיהינו את אודי, בכובע מקומי מסורתי ומצלמה גדולה ביד.
 |
| הנשים המחכות עם פרחים לתהלוכה |
 |
| המרכבה המקושטת |
 |
| ילד מחכה לחלוקת פרחים |
בסוף הכפר, יחד עם כל המקומיים טיפסנו אל המקדש המרוחק ממנו מעט. בהגיענו למקדש, ראינו את הסירים הגדולים שכבר הונחו על האש, לקראת הבישולים לארוחה בסוף הטקס. הנחת מרכבת הדימבה בכניסה למקדש, סיימה בכל תרועה את החלק הזה של הטקס. המשך הטקס יתקיים רק בשעות הצהריים.
 |
| חצר מקדש הדימבה |
נפרדנו מכולם לשלום וירדנו חזרה לעיר. משחק, סרט בבית הישראלי, שכתמיד משמח את הילדים ואני עליתי לבדי בצהריים לראות את המשך הטקס. מה רבה הייתה ההפתעה כאשר ראיתי את כמות האנשים שהתאספה בינתיים במקום. מסביב לחצר המקדש נעמדו הגברים בטבעת הדוקה ולוחצת. על סלעים, ספסלים וכל דבר מעט מוגבה, עמדו הנשים צמודות צמודות כדי להצליח לראות את המתרחש במרכז החצר. על גגות המבנים מסביב טיפסו נערים לתצפית על המופע הטוב ביותר בעיר.
אני גרועה בלהידחף, ועוד יותר אם מדובר בין גברים הודים. כך שלא הצלחתי לראות כמעט כלום. מה שכן הצלחתי לראות היה את המתקשר של האלה הדימבה בטראנס, הולך הלוך ושוב, מפלבל את עיניו ומשרבב את לשונו, מניף חרב גדולה למעלה ולמטה ונתמך ע"י שני עוזרים המשגיחים שלא ייפול. בשלב מסויים לכל קריאות נלהבות הוכנס הבאפלו למרכז המעגל. אחריו הוכנסו כבשים, יונים ודגים. כולם נשחטו ונלקחו מחוץ למעגל מדממים. עכשיו כבר שמחתי שאני מחוץ לטווח הראיה של מרכז העניינים.
גולת הכותרת, שחיטת הבאפלו, לוותה במעין ספירה לאחור ואז הרגשתי את הדף המעגל אחורה בשעה שהשתולל הבאפלו לאחר שנדקר. את הכבשים השחוטות מוסיפים לתבשילים שנאכלים ע"י המשתתפים בסוף הטקס, הבאפלו נשחט רק בשביל קורבן הדם ולאחר נזרק הצידה. כאשר המעגל התפזר ראיתי את רצפת החצר מכוסה דם ואליה נגשים האנשים, טובלים בדם את האצבע ומסמנים "עין שלישית" בין עיניהם. מסביב כבר עסקו בפשיטת עורות הכבשים. החלטתי שמספיק לי. נפרדתי מאודי וירדתי לפגוש את כולם.
 |
| הנשים מתצפתות מהצד |
 |
| והגברים מהגג |
 |
| הרצפה אדומה מדם הקורבנות |
את ארוחת הערב אכלנו בבית חב"ד שם פגשנו חבר מניו זילנד ואפילו אח של שכנים מהישוב. קיבלנו המלצות לקראת הטיול של שבוע הבא ואכלנו לשובע.
יום שישי 24/6
ירדנו לאכול ארוחת בוקר בבית הישראלי ומשם המשכתי אני לניו מנאלי לסידורים לקראת הנסיעה המתוכננת ביום ראשון. ע"פ המלצת ציקי, מנהלת הבית הישראלי, לא הלכתי לבדי דרך היער, אלא לאורך הכביש. הגעתי לניו מנאלי, קניתי תרופה נגד מחלת גבהים, פירות וחטיפים לשבת וצמר לסריגה. חזרתי לאולד מנאלי בריקשה. עלינו לכיוון הגסט האוס להתארגן לשבת ושמחנו לפגוש בפינת הרחוב משפחה מטיילת שפגשנו בפוקארה שבנפאל. פטפטנו והתעדכנו אחד בקורות השני ובנתיים תמר והבת שלהם כבר התיישבו וקשקשו בצד כאילו מעולם לא נפרדו.
לפני שבת עוד הספקנו לדבר עם ההורים וירדנו להדלקת נרות בחב"ד. המון חברים פגשנו. התפללנו במניין, סעודת שבת גדולה מלווה בדברי תורה, שירי שבת והרבה צחוק ושמחה. בסוף הארוחה, כאשר נשארנו כבר רק קבוצה מצומצמת הפתיע מני השליח, בשוקולד מהארץ לשמחת הילדים וכולנו. בשעה מאוחרת פרשנו לישון.
שבת 25/6
בוקר שבת. מתעוררים ויוצאים למרפסת לאכול עוגיות. פתאום שומעים כל מוכר קורא לנו מלמטה. להפתעתנו גילינו את רעות ששבה מלה היישר למנאלי והיישר למצוא אותנו! שמחנו כולנו באיחוד המרגש אחרי למעלה מחודש שלא התראינו. החלפנו חוויות, סיפורים וחיבוקים ואחריהם ירדנו לתפילה וסעודת שבת חב"ד. בבוקר תמיד קשה יותר למצוא מניין, אך מאני, השליח, הצליח לגייס בחורים מכל רחבי מנאלי למניין וקריאה בתורה. החמין היה משובח ופרשנו לישון מיד אחרי הארוחה. לסעודה שלישית נפגשנו שוב עם רעות, הפעם בבית חב"ד במעלה הרחוב. לאחר הבדלה הלכנו לארוז תיקים לקראת היציאה לפנות בוקר למחרת לטיול ג'יפים של חמישה ימים בעמק ספיטי. חלק מהתיקים הפקדנו לשמירה בבית חב"ד עד לחזרתנו ונשכבנו לישון מעט.
