יום שבת, 25 ביוני 2011

יש לי חברים


יום חמישי 16/6
התחלנו את יומינו הראשון במנאלי בארוחת בוקר טובה בבית הישראלי. המקום מנוהל ע"י ציקי, מטעם  האגודה למלחמה בסמים ומשמש בית ותמיכה לחברה שעישנו יותר מידי, אבל חוץ מזה יש במקום גם מסעדה צמחונית טובה, מועדון לסרטים, החלפת ספרים ומשחקי קופסא. אחרי ארוחה ובדיקת המקום חזרנו לגסט האוס ושוחחנו בטלפון עם משפחת הרמן שלשמחתנו עדיין כאן במנאלי. קבענו להפגש איתם אחרי הצהריים בבית הישראלי, שכפי הנראה הולך להיות מקום הבילוי שלנו בזמן הקרוב.

אכלנו משהו קל בצהריים  והגענו נרגשים למפגש עם ההרמנים. הילדים כל כך התרגשו שלא נתנו לנו לדבר עם חברים שפגשנו ברחוב... המפגש אכן היה מרגש. הילדים שיחקו מונפול ואנחנו החלפנו חוויות. בזמן ארוחת ערב התחילו כמה חבר'ה סרט, ונשארנו לראות. הסיפור הסתיים מאוחר בלילה. עמיחי נטש עם עומר ותמר קצת קודם ואני נשארתי עם גלעד ואסף עד סוף הסרט.

יום שישי 17/6
תיכננו ללכת לטייל למפלים בכפר קרוב או ללכת לניו מנאלי אך כל התיכנונים נעצרו עקב גשם בלתי פוסק. נשארנו מרותקים לחדר עד הצהריים אז ירדנו שוב לבית הישראלי לאכול ולהתאוורר קצת.
פגשנו שוב את משפחת הרמן שבאו לסגור על ג'יפ לנסיעה ללה. כשעה לפני שבת נפרדנו, לא לפני שקבענו להפגש שוב בבית חב"ד לסעודת שבת.

תמר וסתיו לקראת פרידה

במנאלי פועלים כרגע שני בתי חב"ד, אחד מהזרם המשיחי של חב"ד והשני לא. אנחנו הלכנו לרגיל למרות שהמשיחי קרוב מאוד לגסט האוס שלנו. התקבלנו בשמחה במקום ובזמן שהבנים התפללו, סיפרתי לעומר ותמר סיפור. לידינו ישב בחור עצור ועצוב שהאזין גם הוא לסיפור. ציקי מהבית הישראלי התקרבה וברכה אותנו ואת הבחור בשבת שלום, שאלה לשלום כולנו והזמינה את הבחור לבקר בבית הישראלי. דקה אחרי שהיא התרחקה מאיתנו פרץ הבחור בבכי שקט וקורע לב, שלחתי את עומר לעמיחי ושוחחתי קצרות עם הבחור עד שהגיעה ציקי ותפסה פיקוד. מבלי לפרט יותר מידי, ציקי לקחה את הבחור תחת חסותה למשך השבת והוא כבר בדרכו לישראל. העצב, הבכי והחרדה הגדולה בה היה, היו תוצאה של עישון סמים "קלים". כמו הבחור הזה היו עוד שניים נוספים השבת שזעזעו את כולנו...

סעודת שבת הייתה מעולה, האוכל האווירה והחברה הנעימו את זמננו ונשארנו אחרונים ,מתקשים לנתק בין ילדינו לילדי משפחת הרמן.

שבת 18/6
בשעה אחת עשרה התייצבנו לתפילת שבת בבית חב"ד אך עדיין לא היה מניין. עמיחי התחיל להתפלל עם הבנים מתוך תקווה שעד קריאת התורה יתאסף מניין. שתינו קפה, תה ועוגה וחיכינו למניין שלבסוף התאסף. לאחר התפילה סעדנו סעודת שבת טעימה, שיחקנו שח-מט ולבסוף נפרדנו מכולם והלכנו לראות בפעם האחרונה את משפחת הרמן שנוסעת לפנות בוקר ללה. 

הבנים שיחקו הבנות - תמר והגורו שלה, סתיו, רקדו והציגו לפנינו בלי סוף והזמן עבר במהירות. לקראת פרידה שלפו ההרמנים מתנה לעומר לכבוד יום הולדתו הממשמש ובה. כיוון שלא נתראה יותר, רצה עידו לתת לעומר מתנה ליום ההולדת ועומר זרח מאושר! גם תמר לא קופחה וסתיו נתנה לה מתנה, ככה סתם ותמר התרגשה מאוד. חיבוקים, נשיקות ושוב חיבוקים בפרידה הקשה והבטחה להפגש בישראל בעוד כתשעה חודשים, אז הם יחזרו לארץ.

יום ראשון 19/6
הבוקר יוצאים סוף סוף לטייל. התחלנו בארוחת בוקר של סנדוויצ'ים מעולים ואחריהם התחלנו ללכת לכיוון המפלים של ושישט. בדרך כלל לוקחים ריקשה עד לכפר ושישט ומשם צועדים כרבע שעה עד למפלים. זה "הבדרך כלל", אבל אנחנו יוצאים מן הכלל... בעל הגסט האוס שלנו אמר שאפשר ללכת לאורך הנהר של מנאלי, לחצות אותו איפה שהוא בגשר ולטפס למפלים בהליכה לא ארוכה. נשמע טוב נכון? אז יצאנו לפי המלצתו ברגל מהגסט האוס, ירדנו אל הנהר והתחלנו ללכת לאורכו. הולכים והולכים ואין שום גשר בטווח הנראה לעין. אנו רואים את הכפר ושישט בצד השני של הנהר אך איך עוברים אליו? שאלנו נהג ריקשה שעבר במקום והוא אמר שעוד 6 ק"מ יש גשר גדול ועוד כק"מ אחד יש גשר קטן. בתקווה למצוא את הגשר הקטן ירדנו מהכביש וצעדנו ממש על גדות הנהר. יש לנהר שני ערוצים שביניהם יבשה. הערוץ הקרוב אלינו היה רגוע יחסית והחלטנו לחצות אותו במים. היה קר אך סבבה. את השני היה בלתי אפשרי לחצות, הזרם היה אדיר וסוחף אז המשכנו ללכת לאורכו. לאחר עוד הליכה ממושכת ראינו סוף סוף את גשר העצים המיוחל ושמחנו לחצות אותו ולהגיע לכביש בצידו השני של הנהר. 

חוצים את החלק הראשון

גשר העץ המתפרק מעל הנהר הסוחף

שתינו, נחנו והתחלנו בהליכה לאורך הכביש, רואים את המפל נופל בעוצמה מההר. בסימטה צרה בין חנויות פנינו לדרך עפר המובילה למפלים. עוד הליכה קצרה לאורך זרימת המים והגענו לבריכה ממנה אפשר לקבל זווית צפיה למפל המתפרץ מתוך נקיק סלע. עמיחי, אסף וגלעד המשיכו לטפס על צלע ההר לנקודת תצפית טובה יותר ואני עומר ותמר התישבנו ליד בריכת המים. 


אסף וגלעד בדרך למפל
 כעבור זמן קצר הצטרפו אלינו הבנים והחגיגה במים התחילה. ממשפחת הרמן הבנו שזה לא טיול שמתרטבים בו, אך לא כשמדובר בילדים שלנו. מיד התחיל טיפוס בין הסלעים במים וגלישה על סלע ישר לתוך המים. רטובים מלמעלה עד למטה התישבנו בשמש להתייבש קצת ונפרדנו מהמקום. צעדה קצרה עד לכפר והגענו לרחוב הראשי. צעדנו לאורך הרחוב, אכלנו מומו ומאכלים חדשים שלא הכרנו שהיו חריפים מידי ולבסוף לקחנו ריקשה עד לאולד מנאלי. משם לארוחת ערב בבית הישראלי ולישון.


עומר גולש למים



יום שני 20/6
את הבוקר התחלנו בקורנפלקס, לימוד חשבון ואימון אותיות לעומר. עומר מאוד אוהב את החוברת שלו ונהנה מהצלחתו לכתוב אותיות. 

ירדנו אל הגשר בתחתית אולד מנאלי בדרכנו לניו מנאלי, לעשות סיבוב בעיר. אל ניו מנאלי אפשר להגיע מכאן בשתי דרכים - האחד דרך הכביש הרועש והעמוס והשני, דרך השמורה. בחרנו כמובן בשמורה. משלמים סכום קטן וסמלי בכניסה ועוברים דרך יער ארזים נעים, על שביל בטון החוצה אותו. את המעבר ביער ניצלו הילדים ושיכנעו אותנו לשחק "חבוש". אחרי מספר סיבובים המשכנו לטייל עד שהגענו לעיר. 


עומר "העומד"

עמיחי מנסה שיטות צילום חדשות

ניו מנאלי עמוסה בתיירים הודים אמידים והמחירים בחנויות על הרחוב הראשי, בהתאם. הסתובבנו מעט בבלאגן וגלשנו אל רחובות צדדיים ומצאנו את השוק של המקומיים. רכשנו מחבת צ'אפטי אותנטי וקומקום לצ'אי ולסיום מצאנו סוף סוף סנדלים לתמר אחרי שהאצבעות שלה כבר יוצאות מקדימה, והקדימה כבר קרוע בחלקו. בהחלט הגיע הזמן, גם אם הסנדלים בצבע כחול צהוב (יאללה מכבי) וכנראה נועדו במקור לבנים...
מאכל הודי שטרם ניסינו
נפלה עלינו עייפות בכל הרעש והבלאגן והתיישבנו לאכל. המנות היו קטנות, האוכל נחמד אך לא מדהים.  את העליה לאולד מנאלי החלטנו לעשות בריקשה. מצאנו אחת שהסכימה לקחת את כולנו והתחילה את העליה. בדרך ראה הנהג שהירידה חזרה פקוקה ועמוסה, עצר בצד הדרך, הודיע שהריקשה מקולקלת ואילץ את כולנו לרדת מהריקשה. ירדנו כועסים ועייפים והמשכנו את הטיפוס ברגל. לא היה כ"כ נורא וכשהגענו לבית הישראלי, נשכבנו על המזרונים לנוח.

יום שלישי 21/6
היום, לבקשת הילדים, לא עשינו כלום (או ליתר דיוק - עשינו כלום). מנוחה, קריאת ספרים, קצת לימוד וארוחות בין לבין. אחרהצהרים יצאתי סוף סוף לסיבוב קצר בחנויות. הסתובתי בין חנויות בגדים, עם אותם בגדים בכל החנויות, מכונת תפירה מחוץ לכל חנות, חנויות צעיפים ופיצוציות. לא היה לי כח בכלל להסתובב, אז עשיתי את זה קצר ולא ממצא. עמיחי צוחק עלי, כי כל הזמן איימתי ואמרתי לו שיחכה למנאלי שם אני הולכת להפציץ בקניות... 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה