לֶה לֶה לֶה

5/7 - 13/7
לֶה, בירת מדינת לאדאק שוכנת בגובה 3500 מ', באמצע מדבר גדול ועוצמתי, כמו ריאה ירוקה הניזונה ממי הפשרת שלגים ובה גרים הלאדאקים בכמה כפרים קטנים ובעיר הגדולה לה. היינו המומים מגודלה של העיר/ בדמיוננו נראתה לה ככפר ממוצע ולא עיר. רוב התיירים הישראלים לא משתכנים בלה עצמה אלא בצ'נגספה הצמודה, בה מסעדות תיירים, הבית היהודי ושקט יחסי.

עמיחי, לאחר מאמצים מרובים, מצא לנו גסט האוס נחמד במרחק הליכה של מספר דקות מהבית היהודי. הלאדאקים ידועים באסתטיות ובנקיון שלהם ואכן קיבלנו חדר נחמד, נקי ועם מים חמים (כאשר יש חשמל). מחוץ לכל גסט האוס מטפח הלאדאקי גינת ירק מסודרת ונאה לניצול השטח שברשותו. מים לחלקת האדמה הוא מספק על ידי הטיית תעלות מים העוברות בכל הכפר ממי הפשרת השלגים. מים אלה הם גם המים בברזים.

היו לנו שבועיים בלה עד הטיסה מהודו, ולאחר התלבטות החלטנו לא לרוץ ולראות את כל האטרקציות שהמקום מציע, אלא לנוח ולטייל קרוב. השיחות בין המטיילים פה הן "היית באגם? נסעת לעמק נוברה?", אפילו על טרק אחרון וויתרנו, אז מה עשינו אתם שואלים?
כל יום התחלנו בארוחת בוקר ישראלית בבית הקפה הצמחוני הצמוד לבית היהודי. לאחר הארוחה בד"כ קפצנו לבית היהודי ופגשנו את יסכה ויונתן ואת ילדיהם- אורה, מילכה אהבה, טוב-רואי ובינה שהיו באותם גילאים של ארבעת ילדינו. בין הילדים התפתח קשר מצויין והם נהנו לשחק ביחד, ללמוד זה לצד זה, לצאת יחדיו לטיולים וכמובן, לפעמים לריב...
לפנות ערב התקיים שיעור שיונתן העביר ואחריו ארוחת ערב. בין לבין טיילנו בלה עצמה ובכפרים הקרובים.

יום הולדת לדלאי לאמה
כבר ביום הראשון, למרות התשישות יצאנו לכפר סמוך, שם נחגג יום הולדתו של הדלאי לאמה. מאות לדאקים היו פזורים בפארק הענקי תחת אוהלי ענק וכמו יום העצמאות שלנו, חוגגים בעיקר בנפנוף ואכילה. האטרקציה העיקרית היתה הופעת ריקודים מסורתיים. היה צפוף וחם, אבל מעניין.

קהל הצופים הרב

דבקה לאדאקית

נזירים ילדים בוחרים צעצועים מידי תיירת

הכפר טיקסיי
ביום שישי, במרחק כחצי שעת נסיעה צפופה באוטובוס מקומי (לאחר חצי שעת הליכה כדי להגיע אליו..), הגענו אל הכפר טיקסיי. בתי הכפר, כולם בתי מגורים של נזירים, בנויים בצפיפות על מדרון ההר שבמרומו שוכן המנזר. טיפסנו בין בתי הבוץ, הצבועים לבן, על שביל מדרגות מפותל. הבנים ספרו כל מדרגה ומדרגה ובראש ההר הכריזו על 505 מדרגות, אך מתברר שאפשר לעלות עוד יותר, אל גג המקדש, וכך הגענו ל 565 מדרגות. מגג המקדש נפרש לפנינו נוף העמק המוקף הרים גבוהים חלקם בעלי פסגות מושלגות. ניגודי הצבעים לא מפסיקים להדהים אותנו, החום מול הירוק והלבן על הפסגות. על ראש ההר עומדים בשטח המנזר מספר מקדשים ביניהם מקדש עם בודהה מוזהב בגובה 14 מ', שהרשים מאוד את תמר. טיילנו בין המקדשים ודי מהר מיצינו. ירדנו בדרך אחרת  וחזרנו לכביש הראשי לתפוס את האוטובוס חזרה.

מבט על הגבעה מלמטה

מטפסים וסופרים

הנוף מראש המקדש

זוג יונים

ליד ראש הבודהה הענקי

טיול לשיי
ביום ראשון חל יום הנישואין של יונתן ויסכה והחלטנו לקחת את כל הילדים איתנו לטיול ולתת להם יום חופש. ההתרגשות הייתה רבה. טל, המורה של הילדים, שיזמה את הטיול, הזמינה לנו רכב שילווה אותנו במשך היום. התייצבנו בבוקר בבית היהודי וגילינו שיסכה ארזה בערך את כל האוכל בבית היהודי בתוך ארגז, שלא יחסר אוכל לכל היום. העמסנו את האוכל ואת עצמנו על האוטו ויצאנו לדרך.
נסיעה של כחצי שעה הביאה אותנו לשיי, בירתה הקדומה של הממלכה הלאדאקית. שרידי הארמון נישאים מעל הכפר ולשם פנינו היו מועדות. טיפסנו מעלה מעלה על שביל לא שביל, לקול צהלת הילדים. בין סלעים ואבנים הגענו לשרידי מבנים שהיו נראים כמו אתר ארכאולוגי אחד גדול. קצת הפחידה אותנו יציבות המבנים וירדנו למטה. בדרך עצרו החבר'ה לתחרות בניית רוג'ומים ולעומר היה קשה להפרד.

אסף רוצה להמשיך לטפס

בינה ותמר בין דגלי התפילה

סופרים כמה אבנים יש ברוג'ום

בתחתית ההר ליד בריכת דגים מקודשים חיכה לנו הנהג וביקשנו ממנו שייקח אותנו לאתר פיקניק הנמצא ליד. לאחר נסיעה של חצי דקה, עצר הנהג והצביע מעבר לכביש. חצינו תעלת מים אחת, ושניה על מקלות במבוק חורקים והגענו למדשאה גדולה עליה פזורים מספר אוהלים ליד גדות הנחל. התמקמנו באוהל והילדים הורידו סנדלים וחלקי בגדים ורצו למים. מרכז הזרם היה די חזק והיווה אתגר לגדולים. תמר ובינה הסתפקו בהרטבת הגוף בגדות הנחל הנמוכים. לאחר זמן מה התבקשנו לפנות את האוהל או לשלם דמי אירוח והחלטנו לעבור מקום.
מצאנו צל תחת עץ על גדול יובל אחר של הנחל, שהיה לשמחת כולם, סוער יותר ועל כן אתגרי יותר. הילדים חצו את הנחל מצד לצד תוך שהם עוזרים אחד לשני בקטעים הגועשים, אוחזים במקלות בידיים ודואגים שכולם יחצו בשלום. תמר נהנתה לזרוק מקל למים ולצעוק לאסף שירוץ להציל אותו במורד הנחל...

עומר חוצה את הגשר הרעוע

תחרות חציית נהר

פינת ליטוף עיירים מאולתרת

אחרי שהתעייפו אך לא מיצו, סחטנו את מה שאפשר היה לסחוט ונדחסנו חזרה לאוטו. התחנה הבאה, ארמון המלכה בכפר סטוק. במרומי הכפר שוכן מבנה ארמון מלכת לאדאק. במבנה אבן בעל שתי קומות ביקרנו במספר חדרים בהם מוצגים חפצים של המלך והמלכה. הילדים בעיקר התרשמו מתכשיטי המלכה, תכשיטים גדולים וכבדים ממתכת עם פיתוחים מושקעים ומשובצים או פשוט מצופים בהמוני אבני טורקיז. תיבת תכשיטים שהייתה ליד פשוט נראיתה קטנה מידי והילדים הציעו במקומה את ארגז המסע שהיה מונח בחדר ליד, אולי בתוכו יצליחו להיכנס כל התכשיטים...

בקשנו מהנהג שימצא לנו מקום נחמד לפיקניק, הפעם כדי לאכול ארוחת צהריים, בכל זאת ארגז האוכל עוד היה לגמרי מלא. הנהג עצר לנו ליד פלג נחל והתמקמנו בצל. סנדוויצ'ים נמרחו וכולם התלקקו. לסיום אכלנו אבטיח מתוק ואת הקליפות נתנו הילדים לפרות שרעו לידנו.

שבעים ומאושרים נסענו חזרה ללה, לבית היהודי. יסכה ויונתן טרם חזרו מה שהשאיר זמן לארגן, בניצוחן של אורה וטל, ארוחת ערב, הפתעה להורים. בישלנו עד שהם הגיעו ועוד קצת אחרי ופרשנו בדיוק בזמן שהמשפחה התאחדה לארוחה חגיגית.

חג המסכות במנזר המיס
בימים ראשון ושני, כך נודע לנו, חוגגים הלאדאקים חג, הכולל ריקודי מסכות בחצר המנזר בכפר המיס. מחברים שהיו בטקס ביום ראשון הבנו, שמומלץ לנו להגיע בבוקר, גם כדי לתפוס מקום וגם לכדי להיות בסשן הראשון מבין השניים. השכמנו קום, אכלנו ויצאנו לדרך. ירדנו לתחנת האוטובוסים המקומית ועלינו על אוטובוס, שהיה אמנם מקומי אך נוח במידה מפתיעה (המושבים הותאמו לישבן של התייר הממוצע ולא לישבן מצומק). כעבור שעה נסיעה הוריד אותנו הנהג ליד העליה למנזר. טיפסנו מעלה בין דוכני מזון, מזכרות והימורים ונכנסנו לתפוס מקום. השעה הייתה כבר אחת עשרה בבקר והמקום התמלא במקומיים ובתיירים. כולם התיישבו מסביב לחצר המנזר או על הגגות והמרפסות. התמקמנו במקום אסטרטגי בצל וחיכינו בציפייה דרוכה. ההמתנה התארכה מאוד ולא הבנו מה קורה. פתאום הגיע נזיר לפנות אותנו כי התברר שהמקומות המצויינים שמצאנו היו בדיוק לפני מושבי הנזירים העתידים לבוא מיד ולצפות בטקס...

קזינו לדאקי

מחכים בשמש לתחילת הריקודים

גם הוא מחכה

התיישבנו בשמש כמו כולם. נעשה חם והסבלנות כבר כמעט אבדה. האוכל והמים היו לקראת סיום. ואז אחרי שעתיים וחצי המתנה, התחיל הטקס. הרקדנים ירדו מהמקדש בטור ומיד היפנטו את עומר. עומר בחן את צבעי המסכות, הסוגים השונים ומי הכי מפחיד. אני בחנתי בעיקר את צעדי הריקוד, מי מפשל בצעדים ואיך בדיוק המסכות הכבדות לא נופלות להם מהפנים?!
תנועות הריקוד מאוד איטיות ומונוטוניות אך המסכות והלבוש מרשימים מאוד. כעבור שלושה וחצי ריקודים ארוכים, מיצו כולם חוץ ממני ומעומר, אך לטובת הכלל, התקפלנו לחזור ללה. ירדנו מהמנזר ויצאנו לחפש אוטובוס. בתחתית הכפר ראינו את האוטובוסים מחכים וצעדנו אליהם. כל אוטובוס שהיה חצי מלא, חיכה עד שיתמלא לחלוטין, לשם כך צעק העוזר נהג "לֶה-לֶה-לֶה-לֶה" במנגינה מתמשכת ואנחנו הצטרפנו לעזור לו. בשעה טובה ומוצלחת התמלא האוטובוס, הפעם בגירסה מקוצרת הישבנים.

עייפים חזרנו ללה, ישר לבית היהודי. הילדים התחילו לשחק כאשר פתאום נשמעה מוזיקה וטוב-רואי צעק מהקומה השניה "ריקודים, ריקודים". מתברר שפעם בשבוע בערך מתקיימת הופעת ריקודים מסורתיים לפני אורחי אחד ממלונות הפאר הצמודים לבית היהודי וטוב רואי כבר מזהה את הצלילים. מיהרנו למלון מעבר לכביש. אורחי המלון ישבו כמו חבורת צנוניות על כסאות נוח וצפו בריקודים. התישבנו בצד על המעקה וצפינו בחבורת הרקדנים שרקדו ריקודי אסיף, קרב ועוד. עשירים בתלבושות ותכשיטים אתנים, רקדו הרקדנים בקצב לקולות התופים והחצוצרות. הילדים ישבו מהופנטים בעיקר בריקוד המלחמה, בו שלפו הרקדנים חרבות והדגימו יריית חץ מקשת. בריקוד האחרון הזמינו הרקדנים את הצופים להצטרף לריקוד, מיעוט תיירים הצטרף, אך ילדינו קפצו למעגל מיד, אפילו אסף שהיה הראשון והשאיר אותי המומה ומחוייכת על התעוזה שלו.

הבריכה מעל צ'נגספה
התחלנו את הבוקר בהכנת שיעורי בית בבית היהודי. הילדים עושים מאמצים לסיים את חוברות החשבון כדי שלא ישאר להשלים כשנחזור לארץ, באוגוסט. לקראת הצהריים החליטו בני משפחת שומר לקחת אותנו לבריכה שמעל הכפר. יאיר, יסכה והילדים, עמיחי, אני והילדים יצאנו לדרך. אורה ואסף בקשו להישאר והתנדבו להתחיל בהכנת פלאפל לארוחת צהריים. דרך סמטאות הכפר השקטות, הלכנו בעקבות תעלות המים שהיו בתחילה ללא מים בכלל וככל שהתקדמנו התחזקה הזרימה. בשלב מסויים החליטו תמר ובינה החמודות ללכת בתוך תעלת המים שהרגישה ממש כמו נחל. כעבור כחצי שעה של הליכה איטית, הגענו אל הבריכה. מקור המים בבריכה הוא מי הפשרת השלגים מן ההרים הסובבים את לה. פעם בכמה זמן כאשר הבריכה מתמלאת או יש צורך במים, פותחים את הסכר ומשחררים את המים לתעלות. כיוון שאין לדעת מתי ישוחררו כל פעם המים, אין לדעת באיזה מצב תהיה הבריכה ולכן היינו במתח כל הדרך, האם הבריכה תהיה מלאה?

לשמחתינו, הבריכה לא איכזבה. עיגול מפתיע בגודלו נגלה לעיננו, בריכה מלאה במים קרים מאוד ולידה זורמים מים שלא נכנסים לבריכה, בנחל. אחרי חצאי טבילות גוף וניסיון להתגבר על הקור, קיבלו הילדים אומץ וקפצו לבריכה. בהמשך יצאו הילדים מהמים והתרכזו בעיקר במשחק בנחל הצמוד.

נווה מדבר אמיתי

בשלב מסויים פרשנו, יסכה, בינה, תמר ואני והתחלנו לחזור הביתה, יסכה לענייניה ואני כדי להספיק לצאת למדיטציה יהודית שעורך יונתן פעמיים בשבוע עם מטיילים. הגענו לבית היהודי בדיוק בזמן. המוניות לנסיעה למדיטציה חיכו מחוץ לבית ורצתי מהר פנימה לבדוק את מצבם של אסף ואורה ולהפקיד את תמר בהשגחת אסף עד לשובו של עמיחי. הכנת הפלאפל במטבח היתה בשיאה והטבחים נראו מאושרים.

עליתי על המונית ויצאנו לדרך. שלוש מוניות ובהם כ 20 משתתפים נסענו מחוץ לכפר אל ההרים. ירדנו מהמונית והתישבנו לשיחה קצרה, אחריה התפזרנו לחצי שעה של התבודדות. החוויה הייתה חזקה ומשחררת ושמחתי על ההתנסות. כעבור חצי שעה תקע יונתן בשופר כדי לסמן לנו לחזור ולהתקבץ. מבין סלעים, כוכים ושדות עלו ובאו כל המשתתפים למשוב סיכום ונסיעה חזרה.

בבית היהודי היו הכנות הפלאפל לקראת סיום. סוף סוף אחרי חמש שעות עבודה פתחו הילדים דוכן פלאפל - פיתות, פלאפל, סלט, צ'יפס וטחינה - הכל מעשה ידיהם. דרך חלון המטבח הם חילקו לכולם פלאפל טעים ומשובח עד שכולנו התפוצצנו. בארוחת הערב שחולקה לאחר השיעור של יונתן, לא היו הילדים רעבים כלל.

מלכי הפלאפל