זה העדכון השני להיום. הראשון נמצא
כאן.
יום ראשון 26/6
קמנו בשעה מופרעת לפנות בוקר, ניערנו את הילדים מהמיטות ויצאנו לרחובות מנאלי החשוכים. התייצבנו בארבע וחצי במקום שקבענו עם הג'יפ, אך אין ג'יפ ואין יער. אחרי עשר דקות התקשרתי לסוכן ממנו הזמנו את הג'יפ ואחרי בירורים הוא אמר שיש פנצ'ר לג'יפ והוא שולח ג'יפ אחר שיגיע תוך חמש עשרה דקות. אחרי ארבעים דקות הגיע סוף סוף הג'יפ החדש. העמסנו את התיקים ויצאנו לדרך הארוכה לעמק ספיטי.
התחלנו לעלות לכיוון רוטאנג פאס ואחרי כשעה נתקענו בפקק. התיירים ההודים נוהגים לעלות לפאס בהמוניהם כדי לשחק בשלג ובשל העיכוב בבוקר, לא הצלחנו להימנע מהעומס. הזדחלנו לאיטנו, כשבשלב מסויים עצרנו לגמרי וכל הנהגים יצאו מהרכבים. הסתבר שתושבי הכפר בו הכביש עובר מפגינים הבוקר וחוסמים את הכביש. אחרי כמה דקות הגיע אוטובוס של שוטרים, שפינו את ההתקהלות והצלחנו להמשיך בדרך האיטית והפקוקה.
 |
| גם הכבשים תקועות בפקק |
 |
| בדרך לפאס |
הילדים ישנו בדרך לסירוגין ולצערינו השמים היו מעוננים מאוד ומעורפלים, כך שכמעט ולא ראינו את הנוף. בדרך לפאס עברנו, בין השאר, בין פיסות שלג ואפילו בין קירות קרח שנחצבו כדי לאפשר מעבר בכביש. אחרי כמה שעות הגענו לפאס. נפרדנו מהמוני ההודים והתחלנו לרדת מהעבר השני לכיוון עמק לאהול.
 |
| חלק מהדרך נחצבה בתוך השלג |
הדרך היתה פנויה הרבה יותר ולמעשה בקושי ראינו מכוניות. נסענו בדרך עפר משובשת מאוד, אך המקומיים נוסעים בה גם במכוניות סוזוקי קטנטנות. באחד המקומות עברנו ליד קיר קרח שמתחתיו יצא נחל קפוא. הג'יפ נאנק ונתקע בדרדרת האבנים ממש בתוך הנחל הקפוא. הנהג חלץ נעלים וגרבים וירד למים הקפואים כדי לנסות לסדר את האבנים מתחת לגלגלים. איילת ואני ירדנו כדי להפחית משקל מהג'יפ ולאחר כמה נסיונות, הצליח הנהג לחלץ את הג'יפ. חיכינו קצת שהנהג יפשיר את הרגלים הקפואות והמשכנו בדרך.
 |
| הנהר עובר בתוך הקרחון |
 |
| הג'יפ שלנו תקוע- תראו את הגלגל האחורי |
חצינו את הנהר, לאורכו נסענו בעמק ועצרנו בדאבה למנוחה קצרה וצ'אי. בעודנו מחכים לצ'אי, זיהינו בדאבה הסמוכה כמה חברים שאנו מכירים עוד מקטמנדו. הם עשו את הדרך ההפוכה והיו בדרך למנאלי. החלפנו חוויות וסיפורים ונפרדנו בתקווה להיפגש בהמשך.
הדרך המשיכה והתפתלה במעלה אל קונזום פאס - הנקודה הגבוהה ביותר בדרך וגם המקום הגבוה ביותר בו ביקרנו - 4551 מטר מעל פני הים (לפחות עד שבוע הבא, בו ננפץ שוב את שיא הגובה בדרך ללה). עצרנו בפאס להתרשמות מהפסגות המושלגות שמסביב וברחנו חזרה לג'יפ, בשל הרוח הקפואה.
 |
| ערימת אבנים עם מנטרות בראש הפאס |
 |
| בודקים את מצב השלג מסביב |
 |
| סטופות על הפאס |
מהפאס ירדנו לתוך עמק ספיטי ואחרי כשעתיים עצרנו במחסום לביקורת דרכונים שהתארכה קצת יותר מדי. העמק היה מקסים - מדבר עם הרים גבוהים מושלגים מסביב. אחרי עוד כמה שעות עצרנו בקאזה - העיירה הגדולה בעמק לתדלוק וטיפסנו לכיוון קיבר, שם עצרנו אחרי נסיעה מפרכת של שלוש עשרה שעות. קיבר ממוקמת מעל העמק, בגובה 4200 מטר ולמרות הכדורים שלקחנו, אני סבלתי מכאב ראש קל, כנראה בשל הגובה. שאר המשפחה לא סבלה מהגובה. המחסור בחמצן, לעומת זאת, השפיע על כולנו. עלינו עם התיקים קומה אחת לחדרים והגענו מתנשפים. איילת ואסף יצאו לסיבוב בכפר וחזרו במהרה, בשל המאמץ. אכלנו בגסט האוס ונפלנו לשינה ארוכה ואיכותית במיוחד.
 |
| עוד מעריצה של אסף |
 |
| למטה מדבר, למעלה שלג |
 |
| קרן שמש אחרונה מאירה את עמק ספיטי |
 |
| הכפר קיבר לעת חשיכה |
יום שני 27/6
קמנו מאוחר, אחרי היום המתיש של אתמול וירדנו אל קי, הנמצאת קצת מתחת לקיבר. ביקרנו במנזר של קי הבנוי על מדרון תלול בהר וזכינו לסיור מודרך מאחד הנזירים, שהתלהב מאוד מתמר. המנזר היה בן כמה מאות שנים ונחצב בחלקו באבן. מבפנים היה נחמד והמראה של הנהר בעמק וההרים המושלגים מגג המנזר היה מרהיב.
 |
| מסובבים גלגלי תפילה |
משם יצאנו בנסיעה לטאבו, העיירה השניה בגודלה בעמק. עצרנו ליד המנזר העתיק של טאבו ואחרי ארוחת צהרים, נכנסנו למתחם המנזר. במתחם יש עשרות מבנים בני למעלה מאלף שנה, הבנויים מבוץ. חלקם נראים כמו קברים קטנים או מבני זכרון וחלקם מקדשים גדולים. נכנסנו עם מדריך לאחד המקדשים ונדהמנו מעשרות פסלי הבודהה היפהפים העשויים בוץ וממוקמים לאורך הקירות. במקדש נוסף ראינו ציורי קיר עתיקים שצוירו על ידי אמנים טיבטים וקשמירים (לצערנו אין תמונות עקב האיסור לצלם). המקדשים היו חשוכים והוארו רק מצוהר קטן בתקרה, דבר שהעצים את ההחוויה כאילו אנחנו בזמן עבר.
הסתובבנו עוד קצת במתחם וחזרנו לג'יפ לנסיעה חזרה לכיוון דנקהאר. נסענו במעלה נהר קאזה עד לפניה לדנקהאר, משם התחילה עלייה תלולה של עשרה ק"מ עד לכפר. התמקמנו באחד הגסט האוסים היחידים בכפר ויצאנו ברגל לגומפה הנמצאת על מצוק בקצה הכפר. הגומפה עצמה לא היתה מרשימה, אך המיקום, כרגיל, מדהים. ממש על המצוק, מעל מפגש הנהרות קאזה ופין. מחוץ לגומפה ראינו מדענים מאוסטריה שמצלמים בעזרת לייזר את הגומפה וסביבתה, כדי לתכנן איך למנוע את התמוטטות הגומפה, בשל המצוק הרעוע שתחתיה.
 |
| דהנקאר הממוקמת מעל הנהר |
 |
| אסף משקיף מהמנזר בראש המצוק |
 |
| ילדות מטיילות עם חיות מחמד - עגלים |
חזרנו לגסט האוס וישבנו לקרוא על המרפסת (איילת ואני, הילדים היו במחשב), כשמולנו חוזרים העזים מהמרעה, אחר כך החמורים ולסיום הפרות והיאקים . בלילה הכל מסביב היה חשוך וראינו מיליוני כוכבים בשמים. שמנו לב, שזו הפעם הראשונה בה אנו רואים כוכבים גם כשמסתכלים קדימה, ללא צורך להרים את המבט למעלה.
יום שלישי 28/6
העמסנו את התיקים על הג'יפ, שהקפיץ אותנו לקצה השני של הכפר והתחלנו לטפס רגלית לכיוון האגם. העלייה היתה תלולה, אך עיקר הקושי היה בנשימה ולא הרגשנו את שרירי הרגלים. עשינו עצירות תכופות למנוחה ואחרי שעה וקצת הגענו לאגם. לנו הוא היה נראה קצת מאכזב, אך הילדים נהנו, כרגיל, להשתולל ולזרוק אבנים למים.
 |
| גלעד מטפס |
 |
| על גדת האגם |
ירדנו חזרה בחצי הזמן של הטיפוס ונסענו כשעתיים לכפר מוּד בעמק פין. העמק היה קצת יותר ירוק מעמק ספיטי ותצורות המצוקים שסביב העמק היו מרשימות. אחרי כשעתיים הגענו לכפר המרוחק ומיד הוקף הג'יפ בילדים סקרנים, שלא עזבו אותנו מאותו רגע. הלכתי לחפש גסט האוס והילדים איתי, נכנסנו לחדרים והילדים צבאו על הדלתות ולפעמים אפילו פתחו את הדלת ונכנסו לחדר. כנראה שבשל הניתוק של הכפר, הם לא רגילים לילדים מטיילים והיינו עבורם אטרקציה משמעותית. לנו זה כמובן הציק ולפעמים היינו צריכים להרחיק אותם בתקיפות.
 |
| משמר הכבוד של תמר |
הכפר נמצא מעל נהר פין ובין שני קרחונים גדולים. אחד מהם חצינו כשהגענו לכפר ואל השני, בקצה הכפר, יצאנו רגלית אחר הצהרים. ראינו את "פני הקרחון" - הנקודה בה הקרחון נמס ובה מתחיל נחל קפוא ועלינו בזהירות על הקרחון. הילדים חפרו בקרח בעזרת כפות שהבאנו, יצרו כדורי שלג וזרקו אחד על השני ועלינו ואחר כך אסף אירגן מגלשה קטנה וכולם נהנו לגלוש עליה. כשנהיה קר מדי חזרנו לכפר לארוחת ערב.
 |
| אסף זורק כדור שלג |
 |
| תמר ב"מגלשה" של אסף |
אחרי ההתלבטות הרגילה הזמנו פיצה לילדים והמלצר אמר שאין חשמל, לכן זה לא אפשרי. אחרי שכל אחד בחר משהו אחר, החשמל חזר וקראנו שוב למלצר להזמיןן פיצה והוא ענה בלי להתבלבל שאי אפשר כי אין גבינה צהובה...
התכנון המקורי היה לחזור למנאלי ביום חמישי, אך ראינו שביקרנו כבר בכל המקומות שרצינו והיום שלמחרת יהיה פחות מעניין ולכן ביקשנו מהנהג לקצר את הטיול, לעשות למחרת נסיעה ארוכה ולחזור למנאלי יום אחד מוקדם יותר. הנהג הסכים ורק אמר שצריך לצאת בשש בבוקר.
יום רביעי 29/6
להפתעתנו, בשש ודקה היינו כולנו על הג'יפ, התיקים על הגג, איילת ואני אפילו הספקנו לשתות תה לפני ויצאנו לדרך. הכרזנו על הימורים מתי נגיע למנאלי. ההערכות נעו בין שש בערב (גלעד), שמונה (אני), שמונה וחצי (איילת) ועד לתשע (אסף הפסימי). הגענו לקאזה קצת אחרי שבע וחצי ועצרנו לתדלוק הכרחי לפני הדרך הארוכה. בתחנת הדלק (הטוענת לכתר הגבוהה בעולם?) גילינו שהיא נפתחת רק בשמונה וחצי. חיכינו קצת בג'יפ, אני יצאתי לבדוק את המקדש החדש של קאזה והנהג ניצל את הזמן כדי לתקן את הבלמים של הג'יפ.
 |
| אך, הנופים... |
 |
| המקדש בקאזה |
אחרי התדלוק המשכנו את הדרך הארוכה. בנקודת ביקורת דרכונים בלוסאר שתינו צ'אי ואכלנו פראנטה - לאפה מטוגנת הממולאת בתפוחי אדמה או ירקות. אחרי עוד כמה שעות נסיעה בנופים המקסימים עצרנו לעוד הפסקת תה בדאבה, שאחריה התחלנו את הטיפוס אל הפאס רוטאנג לה.
 |
| המנזר בקי במבט מרחוק |
 |
| הפסקת צ'אי בדאבה |
בזמן העליה החל לרדת גשם שהקשה על הראות והפך את הדרך לבוצית. שאלנו את הנהג מה עם התיקים על הגג והוא ענה שהם מכוסים בברזנט ואין מה לדאוג. הגענו אל הפאס וראינו שכיוון שגשום, אין בו בכלל תיירים הודים, מה שאומר שלא צפויים פקקים בדרך למנאלי. שכחנו שבהודו אין לצפות מה יקרה וכמעט הכרזנו על גלעד כמנצח בהימורים.
חצי שעה אחרי שעברנו את הפאס הג'יפ נעצר בפקק. שאלנו את הנהג שהסביר שיש מפולת בוץ על הכביש. מדי פעם עברה מכונית בכיוון ההפוך וחשבנו שעוד מעט יתנו גם לנו לעבור. כשזה לא קרה, הלכתי לראות מה המצב. הדרך כולה היתה בוצית מאוד ובנקודה מסויימת היה שיפוע, שבשילוב עם הבוץ הפך לכמעט לא עביר לרכבים המנסים לעלות. עשרות הודים, המחכים בפקק, עומדים בבוץ לאורך הדרך ומעודדים את הנהגים שמנסים לעבור בצעקות ובהכוונות. כל רכב שמצליח לעבור זוכה בתשואות רמות. הבעיה היתה, שמשום מה נתנו לעבור רק לרכבים בכיוון העליה. אנחנו, שרצינו לרדת, נשארנו תקועים. אחרי שעתיים וחצי של עמידה במקום, חששנו כבר שנישאר שם ללילה. בקשנו מהנהג שיוריד את התיקים מהגג, כדי שנתלבש חם יותר (בכל זאת מעל 4000 מטר) והוא הוריד לנו תיקים ספוגים במים. הברזנט שכיסה אותם היה יותר כמו מסננת ורוב הבגדים נרטבו. לבשנו מה שהיה אפשר ובעוד הנהג על הגג נשמעו צעקות שמחה של ההודים וסוף סוף נתנו לרכבים היורדים לעבור. הנהג קשר מהר את התיקים והתחלנו לרדת לאיטנו בדרך הבוצית. השעה היתה כבר שבע והיה ברור שאם מישהו יזכה בהתערבות זה יהיה אסף.
 |
| מחכים בסבלנות בג'יפ (כן, ממש...) |
 |
| הצופים ההודים |
כשהשתחרר הפקק, הנהג התחיל ליסוע במהירות, למרות החושך, הכביש הרטוב והסיבובים, אך כשביקשנו ממנו להאט הוא נרגע ונסע יותר בזהירות. המשך הדרך עבר ללא תקלות נוספות ובתשע ודקה חצינו את הגשר של אולד מנאלי ואסף הוכרז כמנצח של הערב. ירדנו לליד בית חב"ד והתפנקנו בארוחת שניצלים, פרגיות וצ'יפס אחרי היום הקשה. במלון בו ישנו לפני הטיול לא היה מקום ועברנו למלון סמוך, בו קיבלנו, לראשונה בטיול, שני חדרים עם דלת מקשרת. למרות העייפות, רוקנו את התיקים הרטובים ופרשנו את הבגדים שנרטבו על פני כל החדר.
