יום שישי 1/4
אחרי הנסיעה הלילית מלאוס, הגענו לקאו סאן שבבנגקוק והתמקמנו בחדר במלון בסביבות שמונה והלכנו לבית חב"ד. היה צפוי לנו יום של אירגונים לפני הטיסה המיועדת לנפאל ביום ראשון. הילדים ואני נשארנו שרועים על הספות או מתעדכנים במחשבים, שותים תה חם ונהנים מהמנוחה. עמיחי יצא לקנות מצלמה חדשה ( קשה לדכא את יצר האמן, ואם האמן צריך מצלמה חדשה כדי להיות מאושר...), להביא תיקים משמירת חפצים ולהחליף ספרים. לקראת 12 חזר עמיחי לאחר ביצוע המשימות והתפננו לארוחת צהריים בשרית טובה.
מאחר ולא צריך להכין שבת, היה לנו זמן להמשיך לרבוץ במקום, לשמחת הילדים. דיברנו בסקייפ עם המשפחה ונהנינו מהמנוחה. שעה לפני שבת, רצנו, התקלחנו והתיצבנו בזמן להדלקת נרות ותפילה. פגשנו חבר'ה חדשים וותיקים וסעדנו סעודת שבת. לאחר ששמענו המלצות על העונג שבת המשובח והעוצמתי שמתקיים בבית הרב, עשינו מאמץ למרות העייפות, ומיד בסיום הארוחה ירדנו לבית הרב ותפסנו מקומות, כאשר הילדים מתמקמים בטבעיות בחדר המשחקים שבבית, עם ילדי הרב. העונג שבת היה נעים, מרגש ומלא בסיפורי מטיילים על תקלות והצלות במהלך הטיולים, לצד אוכל טעים וזמירות שבת לרוב. בסביבות אחת בלילה, הגענו למלון וצנחנו לישון.
שבת 2/4
התעוררנו יקיצה טבעית לאחר שינה טובה, בשעה 11 בבקר. בהחלט הישג חדש. הלכנו לתפילה וסעודת שבת, שאחריה איילת נשארה לשיעור של הרבנית וכולנו פרשנו למלון למשחקים ומנוחה. אחר הצהרים הצטרפנו כולנו לשיעור של הרב וסעודה שלישית.
בשארית הערב בילינו בארגונים ואריזות לקראת הטיסה מחר. עברתי שוב בבית חבד לקנות לחמניות לטיסה וקובי, השומר, גילה שאנחנו טסים לנפאל. הוא התלהב וארגן מהר חבילת ממתקים שנעביר לחבריו, השליחים בקטמנדו. כשאמרתי לו שלא בטוח שהילדים יצליחו להתאפק, הוא הוסיף כמה שקיות ביסלי גם להם. כשחזרתי למלון בדקתי, ליתר ביטחון, את שעת הטיסה למחרת וגיליתי שהיא הוקדמה משמונה בבוקר ל 6:50. הלכנו לישון ללילה קצר במיוחד.
יום ראשון 3/4
קמנו בעשרה לארבע לפנות בוקר וגררנו את עצמנו אל מחוץ למלון. כרגיל, לא היתה בעיה למצוא מונית ונדחסנו כולנו עם התיקים. הגענו לשדה ובזמן הצ'ק אין וידאנו עם חברת התעופה (Jet Airways), שהתיקים יישלחו לקטמנדו ולא יורדו בעצירת הביניים שיש לנו בדלהי. הבעיה גדולה יותר, כיוון שאין לנו ויזה להודו ואם התיקים יעצרו שם, לא נוכל לאסוף אותם. כבר טסנו כמה פעמים מבנגקוק, אך הפעם הפתיעו אותנו ודרשו שנזרוק את בקבוק המים שקנינו (במחיר שערוריתי) בדיוטי פרי, בטענה שמותר לעלות למטוס רק עם בקבוקים קטנים. בנוסף, ערכו על כל הנוסעים בדיקה בטחונית חוזרת ממש בשער המטוס.
הטיסה עברה בנעימים עם מסך סרטים ומשחקים לילדים. לצערנו לא ידענו שניתן להזמין ארוחה כשרה ונשארנו רעבים. אחרי כארבע שעות נחתנו בדלהי. הלכנו לכיוון טיסות ההמשך וחיכינו בתור ארוך לבדיקה בטחונית נוספת, שכללה בדיקה גופנית צמודה. הילדים גילו חנות של גלידת האגן דאז כשרה ונהננו מגלידה טעימה (אך מאוד יקרה). התמקמנו על כורסאות נוחות להעביר את הזמן עד לטיסת ההמשך. אחרי כשעתיים עלינו למטוס זהה לקודם וישבנו באותם מושבים בדיוק.
 |
| בשדה התעופה בדלהי |
לקראת הנחיתה ראינו את ההרים הגבוהים סביב לקטמנדו. לשם שינוי ירדנו בכבש מהמטוס ולא דרך שרוול ואוטובוס העביר אותנו לבית הנתיבות העתיק, שהזכיר לילדים מראה של בית ספר ישן ושומם. התור לקבלת ויזה היה ארוך ומייגע, אך לפחות לשלושת הילדים הצעירים וויתרו על התור והעבירו אותם בהליך מזורז. יצאנו מהשדה ולקחנו מונית לכיוון ה"תאמל" - מרכז התרמילאים של קטמנדו. בנפאל מונית סטאנדרטית היא סוזוקי קטנה ועתיקה ואותנו האחראי על המוניות פינק ברכב טיפה גדול יותר, שיהיה מקום לתיקים. כשאמרנו לו שאנחנו מישראל ואנחנו רוצים להגיע ל "Chabad House", הוא תהה מה יש שם שכל הישראלים רוצים להגיע דווקא לשם.
 |
| הגענו לנפאל! |
הדרך היתה קצרה יחסית ואנחנו היינו דבוקים לחלונות ולמראות החדשים. למרות שכבר טיילנו לא מעט במזרח, הכל היה שונה ממה שהיינו רגילים והרבה יותר מוזנח, עלוב וישן. הכבישים באיכות ירודה, שגרמו להרבה קפיצות בזמן הנסיעה. האור היה בהיר ומסנוור והנשים רובן לובשות בגדים מסורתיים ססגוניים- טוניקה ארוכה ומכנסיים וכמובן צעיף, על הצוואר, על הראש או על שניהם. הגענו לתאמל ואחרי עוד קצת הכוונות, גם לבית חב"ד. בית חב"ד בנפאל שונה לחלוטין מכל בית חב"ד שפגשנו, גם במבנה וגם באווירה. מדובר בחצר ישנה וסביבה מספר מבנים ישנים גם הם. ספות ישנות, ספרים ומוסיקה של אהוד בנאי. התקבלנו בחמימות רבה (בלי קשר לחבילה שהעברנו לשליחים מננגקוק) והיה כיף להירגע מהמעבר ולנוח קצת. מאחר שכמעט ולא אכלנו במשך היום, הזמנו פלאפל לכולנו ושקענו בשיחות וקבלת מידע רב על נפאל מהמטיילים שהיו שם. קיבלנו המלצות מהשליחים על גסט האוסים בסביבה ואני יצאתי לשריין מקום בגסט האוס ולהזמין דרך סוכנות "סוויסה" המפורסמת נסיעה באוטובוס לפוקרה למחרת בבוקר.
 |
| בבית חבד בקטמנדו |
כשיצאנו, בערב, כל המשפחה לכיוון הגסט האוס כבו פתאום כל האורות בסביבה. בנפאל החשמל פועל בהקצבה. בדרך כלל בשעות הערב יש חשמל ובשאר היום והלילה – לפעמים יש ולפעמים אין. צעדנו בחשיכה וטיפסנו לחדרנו בגסט האוס לאור נרות. החדר היה עלוב יחסית, אבל ממילא לא ראינו יותר מדי, עשינו מקלחת חמה ונרדמנו מהר.
יום שני 4/4
קמנו מוקדם ובשש וחצי כבר היינו מחוץ לחדר. תחנת האוטובוס (שהיא בעצם רחוב בו מחכים האוטובוסים) היתה במרחק 15 דקות הליכה. החלטנו שיהיה קשה מדי לצעוד עם התיקים וסגרנו עם אחד נהגי הריקשה שהיו ברחוב שהוא יקח את התיקים ואנחנו נלך לידו.
עלינו על האוטובוס העתיק שאמור לקחת אותנו בנסיעה של שבע שעות לפוקרה. הושיבו אותנו בספסל האחורי והיינו בטוחים שהנסיעה תהיה מטלטלת במיוחד. כשיצאנו, היו עוד מספר מקומות פנויים לידינו, אך כשהאוטובוס עצר לתדלק (יש כזה קטע במזרח, שתמיד האוטובוסים מתדלקים רק אחרי שהם מעלים את הנוסעים) עלתה משפחה עם שני ילדים קטנים בלונדינים – אחת ממש בגיל של תמר. התחלנו לשוחח אתם והסתבר שהם במקור מאוסטרליה ועכשיו גרים בקטמנדו. הם מתנדבים במסגרת של כנסיה מקומית ועובדים בעיקר עם ילדים. תמר שמחה לשבת ליד אזרי, החברה החדשה ויחד הן העבירו את חלק מהנסיעה בקשקושים, הדבקת מדבקות וליטוף השיער אחת של השניה.
 |
| אזרי ותמרי |
ביציאה מקטמנדו עצרנו בפקק נוראי, הנהג כיבה את המנוע והאוסטרלי הסביר לנו שכמעט כל התנועה החוצה מקטמנדו עוברת דרך הכביש הצר בו אנו נוסעים. הדרך המשיכה להתפתל מטה ובדאגה שמענו את בלמי האוטובוס חורקים בכל האטה. הנוף היה מהמם – נהר מתפתל, שדות אורז מוצפים או יבשים וטרסות רבות. בדרך היו שתי הפסקות ובאחת מהן, אחרי שוידאנו בעזרת האוסטרלים שכל האוכל צמחוני, התנסינו לראשונה באוכל נפאלי טעים, אך חריף.
לקראת שלוש, אחרי כמעט שמונה שעות, הגענו לפוקרה. כמובן שהורידו אותנו רחוק מהמרכז והתחלנו לצעוד לכיוון ה Lake Side, שם ממוקמים מרבית הגסט האוסים. בשלב כלשהוא נשברנו. איילת, הילדים והתיקים נשארו לחכות ואני המשכתי לכיוון המרכז לבדוק גסט האוס שהומלץ לנו (Mari Gold Hotel). סיכמתי עם בעל הגסט האוס על שני חדרים וחזרתי לאסוף את כולם. היינו עייפים ולכן עצרנו מונית לכולנו. הפעם זו היתה סוזוקי פצפונת, אבל הצלחנו להידחק כולנו, כשחלק מהתיקים על הגג.
לקראת ערב יצאנו קצת להסתובב ומצאנו מסעדה צמחונית, שם אכלנו, לשם שינוי, המבורגרים טעימים עם צ'יפס. הקציצות היו עשויות מירקות – משהו בסגנון של לביבה עבה כמו שסבתא מלכה הייתה מכינה לנו פעם...
יום שלישי 5/4
רצינו לצאת ביום חמישי לטרק "פּוּן היל", אך התלבטנו האם לקחת את הפורטרים (שמשמשים גם כמדריכים וגם סוחבים את התיקים הכבדים) דרך סוכנות טיולים או ישירות דרך פורטר ושמו צ'נדרה, עליו קיבלנו המלצות חמות. צ'נדרה עצמו לא יכל ללוות אותנו, אך המליץ על אחיין שלו. נפגשנו בבוקר בכניסה לגסט האוס עם האחיין, אך הוא לא עשה עלינו רושם חיובי.
לקראת הצהרים יצאנו לחפש מה לאכול וראינו עגלה, בה מוכרים מאכלים נפאלים צמחוניים. כל אחד בחר משהו ונהננו מהטעמים החדשים. לקינוח אכלנו בצק מגולגל ומטוגן ממולא בדבש.
 |
| דוכן אוכל צמחוני ברחוב |
נסענו למוזיאון ההרים הבינלאומי הנמצא בעיר. סגרנו עם נהג המונית שיחכה לנו ויחזיר אותנו חזרה בסוף הביקור. המוזיאון חביב, אך די משעמם לילדים. יש בו תצוגה גדולה על השבטים השונים בנפאל – הלבוש המסורתי, הכלים בו הם משתמשים וכו'. תצוגה מעניינת יותר היא על ההרים הגבוהים בעולם. שמונה מעשרת ההרים הגבוהים בעולם נמצאים בנפאל. ועל כל אחד מהם יש פרטים רבים, כמו מה הגובה המדויק ומי טיפס עליו ראשון. ראינו גם סרט המראה את נופי ההימלאיה. חלקים נוספים עוסקים במטפסי ההרים ובחי והצומח של נפאל. ביציאה ממבנה התצוגות יש דגם של הר, עליו ניתן לטפס. בכניסה למוזיאון יש קיר טיפוס ענקי, אך מוזנח למדי. הסתפקנו בטיפוס לגובה מטר ורבע בערך.
 |
| על יאק מוזהב בכניסה למוזיאון ההרים |
 |
| מנדלה עשויה מחול צבעוני |
 |
| זה אמור להיות דגם של הר |
כשחזרנו לעיר הלכנו אל שפת האגם הפסטורלי. בדשא הסמוך לאגם התקיים שיעור קראטה וכמה ילדים נפאליים שיחקו כדורגל. כשראו אותנו, הם הזמינו את הבנים להצטרף למשחק וכמה בנות אימצו את תמר ושיחקו איתה. בילינו שם שעה מהנה מאוד. כשהחשיך המשכנו למסעדה מאתמול וירדנו שוב על המבורגרים.
 |
| על שפת האגם |
 |
| משחק ידידות ישראל - נפאל |
 |
| תמר ומעריצים |
 |
| קראטיסטית צעירה |
יום רביעי 6/4
יצאנו לטיול ל"פגודת השלום" – פגודה יפה המשקיפה על פוקרה. בדרך פגשנו את גלעד, שליח שהגיע עם משפחתו לעשות סדר בפוקרה. הם נמצאים כבר חודש בעיר והוא הזמין אותנו בשבע בערב למסיבת סיום מסכת של שני בניו הגדולים בחצר הגסט האוס בו הם מתגוררים. שמחנו על ההזדמנות לפגוש עוד משפחה והבטחנו להגיע.
שכרנו סירת משוטים עם משיט וחצינו את האגם. ירדנו מהסירה והתחלנו בטיפוס על הגבעה. במהלך העליה תהינו אם אנחנו לא עושים טעות כשאנחנו מתאמצים כל כך יום לפני היציאה לטרק. בדרך עצרנו בנקודת תצפית יפה על האגם וההרים המושלגים ממול, כשלפתע ראינו כמה נשרים עפים לא רחוק מאיתנו. המשכנו לטפס והגענו לראש הגבעה ולפגודה.
 |
| חוצים את האגם |
 |
| יש נשר בשמים |
 |
| באמצע העליה |
הילדים מצאו אבנים יפות ושטפו אותם בברז שהיה במקום וכולנו סובבנו את הפגודה ובדקנו את הבודהות השונות המוצבות סביבה. ידענו שיש דרך שונה לרדת מהגבעה שמגיעה למפל, אך לא ידענו מה הכיוון ואז ניגש אלינו נער והציע את שירותיו כמדריך תמורת תשלום סמלי. התחלנו לרדת עם המדריך החדש, שתוך כדי ההליכה הסתבר שהוא תלמיד תיכון, שסיים את המבחנים וכרגע בחופש הגדול. באמצע המורד עצרנו למנוחה וראינו שתי בנות צעירות סוחבות שקים כבדים בעזרת רצועה הקשורה למצחן. ניסיתי לחקות אותן, אך נשברתי אחרי שניה בדיוק. המשכנו לרדת בדרך לא אטרקטיבית במיוחד, עד שהגענו לפאתי העיר. המשכנו ללכת ברחוב לכיוון המפל, שממוקם ממש בתוך העיר.
 |
| על מדרגות פגודת השלום |
 |
| מבט קשוח |
שילמנו על כניסה למפל (כמו תמיד, אני משלם רק עבור המבוגרים ומחכה לראות אם יבקשו תשלום על הילדים. הרבה פעמים במזרח, לא צריך לשלם על הילדים) והתחלנו לחפש אותו. הרעיון של המפל מרשים, הביצוע קצת פחות. המפל נשפך לתוך מערה, אך ניתן לראות רק את ראש המפל. בעונה הגשומה המראה מרשים יותר וכל הערוץ מלא מים שנעלמים לתוך המערה. אחרי ארוחת צהרים במסעדה צמחונית סמוכה ירדנו אל המערה מעבר לכביש לנסות לראות את המפל מלמטה. אחרי תשלום נוסף בכניסה, ירדנו אל מתחת לאדמה למערה טבעית, שעברה פיתוח נרחב מדי וראינו מרחוק את החלק התחתון של המפל. היה נחמד, אך צפוף ולא מרהיב.
 |
| המפל הנשפך למערה |
 |
| המפל מתוך המערה |
נפרדנו מהמדריך ולקחנו מונית חזרה למלון. מנוחה קצרה ויצאנו עם הילדים להשלמת ציוד לקראת הטרק. קניית מעילי גשם לכולנו, פליז למי שצריך, כובעים, מקלות הליכה, וכיסויי גשם לתיקים. את הציוד קנינו בחנות שהומלצה ע"י משפחת אברמוביץ. ההורים, צביקה והללי גרים עם שלושת ילדיהם בפוקרה כבר מעל ארבעה חודשים ומתכננים להמשיך לטייל בעולם. בזמן הקניות בחנות הופיעו האברמוביצים והילדים ערכו הכרות מהירה וישר עברו למשחקים בזמן שאנחנו מסיימים את המדידות של המעילים.
בערב יצאנו, לסוכנות שי, ממנה הזמנו את הטרק, כדי להיפגש עם שני הפורטרים, הסבלים-מדריכים, שילוו אותנו בטרק. ערכנו היכרות עם תם ופרקס וסגרנו פרטים אחרונים לקראת היציאה למחרת בשבע בבוקר. בדרך חזרה למלון עצרנו לקניות אחרונות של צ'ופרים וטיפות מטהרות מים, כי בטרק הכל יקר...
חזרנו למלון לאסוף את הבנים והלכנו למלון סמוך, לשם הוזמנו ל"סיום מסכת". צעדנו ברחובות החשוכים והגענו לגסט האוס עם חצר נחמדה. פגשנו את המשפחה והילדים פצחו מיד בשיחה. גלעד האבא, הסביר קצת על סיום מסכת ויחד עם חבורת ישראלים נחמדה שהתאספה במקום אכלנו ארוחת ערב טעימה. שוחחתי מעט עם בת שבע, האמא, והצטערנו כולנו כאשר היינו חייבים להפרד ולחזור למלון שלנו כדי ללכת לישון בזמן ובעיקר כדי להספיק לארוז את הציוד הדרוש בתרמילים אותם ניקח איתנו. לבסוף, בשעת לילה מאוחרת, אחרי אריזות מפרכות ושליחת ברכת יומולדת במייל, ליעל אחותי בת השלושים (מזל טוב!), נשכבנו סוף סוף לישון מתרגשים ומצפים לבאות.
 |
| חוגגים סיום מסכת בפוקרה |
