יש לי חברים

יום חמישי 16/6

התחלנו את יומינו הראשון במנאלי בארוחת בוקר טובה בבית הישראלי. המקום מנוהל ע"י ציקי, מטעם  האגודה למלחמה בסמים ומשמש בית ותמיכה לחברה שעישנו יותר מידי, אבל חוץ מזה יש במקום גם מסעדה צמחונית טובה, מועדון לסרטים, החלפת ספרים ומשחקי קופסא. אחרי ארוחה ובדיקת המקום חזרנו לגסט האוס ושוחחנו בטלפון עם משפחת הרמן שלשמחתנו עדיין כאן במנאלי. קבענו להפגש איתם אחרי הצהריים בבית הישראלי, שכפי הנראה הולך להיות מקום הבילוי שלנו בזמן הקרוב.

אכלנו משהו קל בצהריים  והגענו נרגשים למפגש עם ההרמנים. הילדים כל כך התרגשו שלא נתנו לנו לדבר עם חברים שפגשנו ברחוב... המפגש אכן היה מרגש. הילדים שיחקו מונפול ואנחנו החלפנו חוויות. בזמן ארוחת ערב התחילו כמה חבר'ה סרט, ונשארנו לראות. הסיפור הסתיים מאוחר בלילה. עמיחי נטש עם עומר ותמר קצת קודם ואני נשארתי עם גלעד ואסף עד סוף הסרט.

יום שישי 17/6

תיכננו ללכת לטייל למפלים בכפר קרוב או ללכת לניו מנאלי אך כל התיכנונים נעצרו עקב גשם בלתי פוסק. נשארנו מרותקים לחדר עד הצהריים אז ירדנו שוב לבית הישראלי לאכול ולהתאוורר קצת.

פגשנו שוב את משפחת הרמן שבאו לסגור על ג'יפ לנסיעה ללה. כשעה לפני שבת נפרדנו, לא לפני שקבענו להפגש שוב בבית חב"ד לסעודת שבת.

תמר וסתיו לקראת פרידה

במנאלי פועלים כרגע שני בתי חב"ד, אחד מהזרם המשיחי של חב"ד והשני לא. אנחנו הלכנו לרגיל למרות שהמשיחי קרוב מאוד לגסט האוס שלנו. התקבלנו בשמחה במקום ובזמן שהבנים התפללו, סיפרתי לעומר ותמר סיפור. לידינו ישב בחור עצור ועצוב שהאזין גם הוא לסיפור. ציקי מהבית הישראלי התקרבה וברכה אותנו ואת הבחור בשבת שלום, שאלה לשלום כולנו והזמינה את הבחור לבקר בבית הישראלי. דקה אחרי שהיא התרחקה מאיתנו פרץ הבחור בבכי שקט וקורע לב, שלחתי את עומר לעמיחי ושוחחתי קצרות עם הבחור עד שהגיעה ציקי ותפסה פיקוד. מבלי לפרט יותר מידי, ציקי לקחה את הבחור תחת חסותה למשך השבת והוא כבר בדרכו לישראל. העצב, הבכי והחרדה הגדולה בה היה, היו תוצאה של עישון סמים "קלים". כמו הבחור הזה היו עוד שניים נוספים השבת שזעזעו את כולנו...

סעודת שבת הייתה מעולה, האוכל האווירה והחברה הנעימו את זמננו ונשארנו אחרונים ,מתקשים לנתק בין ילדינו לילדי משפחת הרמן.

שבת 18/6

בשעה אחת עשרה התייצבנו לתפילת שבת בבית חב"ד אך עדיין לא היה מניין. עמיחי התחיל להתפלל עם הבנים מתוך תקווה שעד קריאת התורה יתאסף מניין. שתינו קפה, תה ועוגה וחיכינו למניין שלבסוף התאסף. לאחר התפילה סעדנו סעודת שבת טעימה, שיחקנו שח-מט ולבסוף נפרדנו מכולם והלכנו לראות בפעם האחרונה את משפחת הרמן שנוסעת לפנות בוקר ללה. 

הבנים שיחקו הבנות - תמר והגורו שלה, סתיו, רקדו והציגו לפנינו בלי סוף והזמן עבר במהירות. לקראת פרידה שלפו ההרמנים מתנה לעומר לכבוד יום הולדתו הממשמש ובה. כיוון שלא נתראה יותר, רצה עידו לתת לעומר מתנה ליום ההולדת ועומר זרח מאושר! גם תמר לא קופחה וסתיו נתנה לה מתנה, ככה סתם ותמר התרגשה מאוד. חיבוקים, נשיקות ושוב חיבוקים בפרידה הקשה והבטחה להפגש בישראל בעוד כתשעה חודשים, אז הם יחזרו לארץ.

יום ראשון 19/6

הבוקר יוצאים סוף סוף לטייל. התחלנו בארוחת בוקר של סנדוויצ'ים מעולים ואחריהם התחלנו ללכת לכיוון המפלים של ושישט. בדרך כלל לוקחים ריקשה עד לכפר ושישט ומשם צועדים כרבע שעה עד למפלים. זה "הבדרך כלל", אבל אנחנו יוצאים מן הכלל... בעל הגסט האוס שלנו אמר שאפשר ללכת לאורך הנהר של מנאלי, לחצות אותו איפה שהוא בגשר ולטפס למפלים בהליכה לא ארוכה. נשמע טוב נכון? אז יצאנו לפי המלצתו ברגל מהגסט האוס, ירדנו אל הנהר והתחלנו ללכת לאורכו. הולכים והולכים ואין שום גשר בטווח הנראה לעין. אנו רואים את הכפר ושישט בצד השני של הנהר אך איך עוברים אליו? שאלנו נהג ריקשה שעבר במקום והוא אמר שעוד 6 ק"מ יש גשר גדול ועוד כק"מ אחד יש גשר קטן. בתקווה למצוא את הגשר הקטן ירדנו מהכביש וצעדנו ממש על גדות הנהר. יש לנהר שני ערוצים שביניהם יבשה. הערוץ הקרוב אלינו היה רגוע יחסית והחלטנו לחצות אותו במים. היה קר אך סבבה. את השני היה בלתי אפשרי לחצות, הזרם היה אדיר וסוחף אז המשכנו ללכת לאורכו. לאחר עוד הליכה ממושכת ראינו סוף סוף את גשר העצים המיוחל ושמחנו לחצות אותו ולהגיע לכביש בצידו השני של הנהר. 

חוצים את החלק הראשון

גשר העץ המתפרק מעל הנהר הסוחף

שתינו, נחנו והתחלנו בהליכה לאורך הכביש, רואים את המפל נופל בעוצמה מההר. בסימטה צרה בין חנויות פנינו לדרך עפר המובילה למפלים. עוד הליכה קצרה לאורך זרימת המים והגענו לבריכה ממנה אפשר לקבל זווית צפיה למפל המתפרץ מתוך נקיק סלע. עמיחי, אסף וגלעד המשיכו לטפס על צלע ההר לנקודת תצפית טובה יותר ואני עומר ותמר התישבנו ליד בריכת המים. 

אסף וגלעד בדרך למפל

 כעבור זמן קצר הצטרפו אלינו הבנים והחגיגה במים התחילה. ממשפחת הרמן הבנו שזה לא טיול שמתרטבים בו, אך לא כשמדובר בילדים שלנו. מיד התחיל טיפוס בין הסלעים במים וגלישה על סלע ישר לתוך המים. רטובים מלמעלה עד למטה התישבנו בשמש להתייבש קצת ונפרדנו מהמקום. צעדה קצרה עד לכפר והגענו לרחוב הראשי. צעדנו לאורך הרחוב, אכלנו מומו ומאכלים חדשים שלא הכרנו שהיו חריפים מידי ולבסוף לקחנו ריקשה עד לאולד מנאלי. משם לארוחת ערב בבית הישראלי ולישון.

עומר גולש למים

יום שני 20/6

את הבוקר התחלנו בקורנפלקס, לימוד חשבון ואימון אותיות לעומר. עומר מאוד אוהב את החוברת שלו ונהנה מהצלחתו לכתוב אותיות. 

ירדנו אל הגשר בתחתית אולד מנאלי בדרכנו לניו מנאלי, לעשות סיבוב בעיר. אל ניו מנאלי אפשר להגיע מכאן בשתי דרכים - האחד דרך הכביש הרועש והעמוס והשני, דרך השמורה. בחרנו כמובן בשמורה. משלמים סכום קטן וסמלי בכניסה ועוברים דרך יער ארזים נעים, על שביל בטון החוצה אותו. את המעבר ביער ניצלו הילדים ושיכנעו אותנו לשחק "חבוש". אחרי מספר סיבובים המשכנו לטייל עד שהגענו לעיר. 

עומר "העומד"

עמיחי מנסה שיטות צילום חדשות

ניו מנאלי עמוסה בתיירים הודים אמידים והמחירים בחנויות על הרחוב הראשי, בהתאם. הסתובבנו מעט בבלאגן וגלשנו אל רחובות צדדיים ומצאנו את השוק של המקומיים. רכשנו מחבת צ'אפטי אותנטי וקומקום לצ'אי ולסיום מצאנו סוף סוף סנדלים לתמר אחרי שהאצבעות שלה כבר יוצאות מקדימה, והקדימה כבר קרוע בחלקו. בהחלט הגיע הזמן, גם אם הסנדלים בצבע כחול צהוב (יאללה מכבי) וכנראה נועדו במקור לבנים...

מאכל הודי שטרם ניסינו

נפלה עלינו עייפות בכל הרעש והבלאגן והתיישבנו לאכל. המנות היו קטנות, האוכל נחמד אך לא מדהים.  את העליה לאולד מנאלי החלטנו לעשות בריקשה. מצאנו אחת שהסכימה לקחת את כולנו והתחילה את העליה. בדרך ראה הנהג שהירידה חזרה פקוקה ועמוסה, עצר בצד הדרך, הודיע שהריקשה מקולקלת ואילץ את כולנו לרדת מהריקשה. ירדנו כועסים ועייפים והמשכנו את הטיפוס ברגל. לא היה כ"כ נורא וכשהגענו לבית הישראלי, נשכבנו על המזרונים לנוח.

יום שלישי 21/6

היום, לבקשת הילדים, לא עשינו כלום (או ליתר דיוק - עשינו כלום). מנוחה, קריאת ספרים, קצת לימוד וארוחות בין לבין. אחרהצהרים יצאתי סוף סוף לסיבוב קצר בחנויות. הסתובתי בין חנויות בגדים, עם אותם בגדים בכל החנויות, מכונת תפירה מחוץ לכל חנות, חנויות צעיפים ופיצוציות. לא היה לי כח בכלל להסתובב, אז עשיתי את זה קצר ולא ממצא. עמיחי צוחק עלי, כי כל הזמן איימתי ואמרתי לו שיחכה למנאלי שם אני הולכת להפציץ בקניות... 

על פני העמק

איילת בפרץ יצירתיות מטורף.
יש שני עדכונים קודמים אחד כאן והשני כאן. תהנו!


יום שישי 10/6
עוד בוקר רגוע בכפר השלו קלגה שבעמק פרוואטי.  את הבוקר העברנו בנעימים בגסט האוס. ארוחת בוקר, קריאה בספר, משחקים והמשך הכנת המונפול המשפחתי. לקראת צהריים הלכנו עמיחי ואני יחד עם תמר, לבית היהודי לקלף, לחתוך, ללוש ולהרגיש איך השבת מתקרבת.

בכניסת שבת, הגענו שוב לבית להדלקת נרות וקבלת שבת משותפת. היינו במתכונת קטנה יותר משבועות, כשלושים איש עם שפע של אוכל המספיק לגדוד. אלון חברינו הפליא בהכנת ממולאים, שיצאו כמובן נהדר, אך גם אחרי שאכלנו ואכלנו נשארו עוד המון בסיר. לשלב העוגות הגענו כולנו מפוצצים אך תמיד יש מקום לעוגת שמרים...

שבת 11/6
בשעות הבוקר המאוחרות הגענו לבית היהודי לקידוש, פירות ועוגה. מניין לא התאסף אז עמיחי התפלל עם הילדים בנפרד. תמר,שיחקה עם ילדי הבית היהודי - נעמי ויוחאי וכמעט ולא הרגשנו אותה.

כאשר הרגשנו מספיק רעבים לחמין, התיישבנו לאכול, כחמישה עשר איש בלבד. שוב לא עמדנו בכמויות האוכל ונשאר שפע לבאים שהגיעו במהלך היום לבקר ומיכל מיד כיוונה אותם לשירות עצמי במטבח. עמיחי פרש לישון, אסף קיבל ספר קריאה וגלעד, עומר ותמר העבירו את שעות הצהריים במשחק עם נעמי ויוחאי בבית היהודי וסביבותיו. אני, שנשארתי להשגיח על הילדים, אך נותרתי כמעט ללא תעסוקה, שקעתי בשיחה נינוחה וקריאה על המזרונים הנוחים בבית.

במוצאי שבת לאחר הבדלה חגגנו לחנה יומולדת עם עוגת שוקולד שווה ואלון וכרמית הפתיעו במתנה שקנו לה. הילדים שעוד היו בקושי ערים, זללו מהעוגה וצנחו לישון לקראת היום המעייף הצפוי לנו מחר. נפרדנו מאלון  החוזר לארץ בקרוב ומכרמית אותה נקווה לפגוש במנאלי.

יום ראשון 12/6
התיכנון היה לטפס היום לכפר קיריגנגה, אך הגשם החזק שירד לפנות בוקר, השאיר אותנו במיטות. לשמחת הילדים, הוחלט להישאר יום נוסף בקלגה, למרות שככל שהתקדם היום התבהרו השמים והשמש זרחה. בצהרים עברו במקום מיכל, איתמר והילדים בדרכם למטה, לעיר הגדולה קאסול והופתעו לראות אותנו. קבענו להפגש לארוחת ערב בבית היהודי, כאשר יחזרו מהסידורים בעיר.

זמן היה לנו בשפע והחלטתי לעשות כביסה. כיוון שעלינו עם ציוד מצומצם, אני כל הזמן מכבסת ותמר מאוד נהנית לעזור עם הרבה השפרצות מים וכיוון הצינור למקומות לא רצויים...

הבנים היו עסוקים במונפול, ותמר ואני יצאנו לטייל ברחבי הכפר. בכפר קלגה זורם נחל קטן ותמר נהנתה לעבור על הגשרים ובשלב מסויים להוריד סנדלים ולשחק במים במקלות, אבנים וגלגל קטן שמצאה בדרך, ובאמת לא צריך יותר מזה. פגשנו פרה, עשינו שלום לכל ילדי הכפר וחקרנו דרכים חדשות, עד שהתעייפנו וחזרנו לגסט האוס.

בנות הכפר

שדה ירוק מחוץ לגסט האוס שלנו.

כאשר ירד החושך ומיכל ואיתמר עדיין לא חזרו היינו מודאגים מעט. גם הרעב תקף אותנו והחלטנו לא לחכות עם ארוחת ערב. מאוחר יותר עברה מיכל בגסט האוס להודיע שהם התעכבו אך חזרו בשלום ושמחנו לראותם. קבענו לבוא ולהפרד מחר עם שחר, לפי שנצא מהכפר.

הפסקת החשמל שהייתה כל היום המשיכה גם בערב וראג'ו בעל הגסט האוס הדליק גנרטור לתאורה וכך יכלנו, לשמחת הילדים לראות סרט (צעצוע של סיפור 3) שהוקרן בטלוויזיה ההודית בשעה תשע בערב?!

יום שני 13/6
התארגנו ליציאה מקלגה לכיוון הכפר קיריגנגה, במרחק כארבע-חמש שעות הליכה. מבעוד מועד דיברנו עם פורטר שגם יעזור בסחיבת התיקים וגם בהדרכת הדרך. שמענו הרבה המלצות על הטיול בעמק פרוואטי אך גם על הסיכונים שבו. מומלץ לא לטייל לבד בשבילים שבין הכפרים הרחוקים, גם עקב הדרכים התלולות וגם עקב העלמויות מטיילים שהיו לאורך השנים.

בשמונה וחצי התייצב הארי, הפורטר שלנו (ממש מקורי - הארי  פורטר) וקצת אחרי תשע יצאנו לדרך אחרי פרידה מרגשת ממשפחת הבית היהודי שהייתה לנו בית חם בשבוע האחרון, והבטחה להפגש בארץ בעתיד. תמר נתנה מתנה לנעמי וזו החזירה לה מיד במתנה משלה.

חיבוק אחרון

עזבנו את קלגה ונכנסנו לתוך יער ענק עם עצים גבוהים. הארי הלך בקצב שלנו ועזר לילדים כשהיה צורך. הדרך עברה בעליות בעיקר, קצת ירידות ושטחים מישוריים שחיברו בין הכל. עברנו מעל וליד מפלי מים שוצפים ונהננו מכל רגע. תמר הייתה על כתפי עמיחי הפורטר ושאר הילדים צעדו באופן שלא מפסיק להרשים אותנו גם אחרי שבעה חודשי טיול.

חוצים נהר על גזע עץ

ועוד אחד - עם מפל מרשים ברקע

אייל שפגשנו בדרך

שעה לפני סוף המסלול עצרנו בבית תה קטן על גדות מפל ונהנינו מצ'אי חם ומנוחה. החלק האחרון במסלול היה הקשה ביותר גם בגלל העליה אך בעיקר בגלל העייפות. לאחר כחמש שעות הליכה הודיע הארי שהגענו לכפר. הרמנו את עייננו והנה ראינו על הר ירוק ונחמד מספר מבנים שנראו ארעייים ומכוסים יריעות פלסטיק צבעוניות. ה"כפר" קיריגנגה הוא מקום תיירותי לחלוטין הקיים רק בעונה המתויירת ומסתמך על תיירים הודים וזרים המגיעים אליו בגלל מיקומו היפה וקרבתו למעיינות חמים הנמצאים בפסגת הכפר. רוב ה"כפר" הוא מסעדות שבהם יכולים המבקרים לישון, ומעט חדרי אירוח הצמודים למסעדה. החלטנו להתמקם ולנסות את הלינה במסעדה לאחר שהובטח לנו שיש שמיכות ללילה.

הפסקת צ'אי

שב אצלי על כף היד

למרגלות קיריגנגה

נפרדנו מהארי וכיוון שהשמים התקדרו, החלטנו למהר לכיוון המעיינות החמים ולרחוץ בהם לפני שיבוא גשם. טיפוס קצר, שהיינו מוכנים לוותר עליו לאחר יום של טיפוסים, הוביל לפסגת הכפר, שם מצאנו בריכת מים חמים עד רותחים המתמלאת כל הזמן מזרם מים מההר ומתנקזת בצינורות מים בצידה התחתון של הבריכה. יש לרחוץ את הגוף קודם כל בצינורות ואח"כ אפשר להכנס לבריכה. לנשים, נבנתה מסביב לבריכה נוספת, גדר עץ, כך שהפרטיות מתאפשרת לרחצה.

הבנים רצו מיד לבדוק את המים וגילו שהם חמים מאוד. הגענו מצויידים בסבון ומגבת וכולם קיבלו רחצה הגונה, אחריה טבלו במי הבריכה. אני הלכתי למתחם הבנות וגיליתי שכולו שלי. גם לבנות יש מתחם שטיפת גוף מצינורות המנקזים את הבריכה, אך אצלנו הרצפה כה חלקה, שמיד כשנעמדתי ליד הצינור החלקתי ונפלתי. למזלי נחתתי טוב ורק אז ראיתי את כתובת האזהרה באנגלית ועברית!!. לא הבנתי איך אני אמורה להתרחץ עד שהצטרפה אלי בחורה הודית, תיירת מניו -דלהי שהסבירה לי היכן להחזיק בצינור ואיפה לייצב את הרגליים.
החום הגדול של המים עייף את כולנו מהר וירדנו לפנות ערב חזרה למסעדה/מקום לינה.

אסף נהנה מהמים הרותחים

וכולנו נהנים מהלוקיישן

הזמנו אוכל ונהננו מן הנוף. המוזיקה שלא פסקה לרגע, הצליחה לעצבן אך גם אליה התרגלנו בסוף. לפנות ערב התמלא האוהל והיה רועש, שמח ומלא עשן מעשנים מכל הסוגים. התנדורי - תנור עצים במרכז האוהל, הודלק והתקבצנו סביבו להתחמם. מטיילים שהכרנו כבר, הצטרפו אלינו ונהנו לשחק עם הילדים. אני חייבת להודות שאני מופתעת כל פעם מחדש שהילדים שלי מעניינים את החבר'ה הצעירים. הם מאמצים אותם, משתפים אותם בשיחות, רוצים לשמוע את דעתם ומשחקים איתם. הלב מתחמם כל פעם מחדש כשאני מסתכלת על הסיטואציה מהצד.

לאט לאט, על אף הרעש וההמולה באוהל, התעייפו הילדים ופרשו לישון. מצאנו להם שמיכות מחממות והשכבנו אותם באחת הפינות, על מזרונים צמודים. כל הילדים ישנו מצויין עד הבוקר, אנחנו זה כבר סיפור אחר... לא מצאנו שמיכות עבות והיה לנו קר. הרעש היה עד מאוחר והמזרון לא ממש נוח. עוד בערב החלטנו שלא נשארים לילה נוסף אלא ממשיכים מחר ליעד הבא, הכפר טוש (עם חולם).

יום שלישי 14/6
השכמנו קום ויצאנו לנשום אוויר צח בחוץ. לאט, לאט התקבצו הילדים ותוך שניה היו רעבים. עיכבנו את הרעב קצת עם שתיה חמה והתחממנו בשמש. לקראת השעה עשר אכלנו ארוחת בוקר ועמיחי מצא פורטר שילווה אותנו גם היום. חבר'ה צעירים ששמעו שאנחנו יורדים החליטו להצטרף וכך התקבצה לה חבורה של המשפחה, ארבע בנות, שני בחורים ופורטר. קצת אחרי 12 יצאנו לדרך, שכפי שהובטח לנו אכן הייתה קלה יותר ולו בגלל שהייתה ברובה בירידה.

השמש עולה מול הכפר

שיירת כבשים שעברה לידינו

בתחילת הדרך חזרנו על סוף המסלול של אתמול עד לפיצול בבית התה. הפורטר ואחד מהבחורים הלכו ממש מהר וכך גם אסף וגלעד. תוך זמן קצר נעלמו הבחורות משדה הראיה וביקשנו מהפורטר שיאט מעט את הקצב שנוכל ללכת בחבורה.

אחרי עצירה קצרה למנוחה בית התה ירדנו בשביל אל נהר פרוואטי הגועש, המלווה אותנו בכל ימי שהייתנו בכפרים. חצינו בגשר את הנהר, מעל סדרת מפלים ענקיים והילדים ערכו קרב "חרבות" ממקלות על הדשא, בזמן שאנחנו הסדרנו נשימה. השביל היה מאוד ברור ומסודר ותמר זכתה לרדת מהמנשא ולהלך בו עד שהפערים נעשו גדולים מידי וחזרנו למתכונת רגילה.

הנהר הגועש 

תמר עם שחף

בכפר "נקטן" השוכן על מורדות ההר עצרנו לשתות צ'אי ולאכול בסקוויטים כארוחת צהריים זמנית. משיצאנו מהכפר התחיל לרדת גשם חזק ולא היה לנו מקום מסתור. כל שנותר היה להמשיך ללכת ולקוות שהגשם יפסק במהרה. לאחר שכוסו כל התיקים ואנחנו נרטבנו כהוגן הפך הגשם לזרזיף לא משמעותי ונשמנו לרווחה.

תושבי הכפר שלטשו בי עיניים (טוב נו, בתמר...)

הגענו חזרה למקום הקמת הסכר במורדות ההרים, מהם יצאנו לקלגה לפני כשבוע. נפרדנו מהבנות שנסעו חזרה לקאסול ולקחנו מונית לטוש. בשנה שעברה נכבשה דרך עפר עד לכניסה לכפר וכך נחסכה מאיתנו עוד עליה מפרכת. בכניסה לכפר עובר נחל צר ומעליו גשר אותו לא יכולה מכונית לעבור. ירדנו מהמונית, שמנו תיקים על הגב ויצאנו ל"מיני טרק" במשעולי הכפר בחיפוש אחרי גסט האוס. בתי האירוח לתיירים נמצאים במעלה הכפר שם התצפית על ההרים מושלמת. בשביל תצפית טובה צריך לעלות...

מצאנו גסט האוס והתפנקנו בחדר עם שרותים ומקלחת מים חמים!! אני ותמר התקלחנו ויצאנו כולנו לחפש את המסעדה היחידה בכפר, ששמענו עליה שהיא צמחונית. עמיחי מצא אותה מסתתרת והוביל אותנו בדרך לא דרך עד שהגענו אל מבנה קטן מול נוף הרים מדהים. הזמנו אוכל טעים ושיחקנו "שלום לנסיך" - משחק קלפים חדש שלמדנו רק אתמול. עקב שאגות הצחוק הציצו אלינו בעלי הבית כל פעם לראות שהכל בסדר.
מקלחות תמונות אחרונות של שקיעה בהרים ממרפסת החדר והופס למיטה.

תצפית לילית על טוש וההרים

יום רביעי 15/6
אני ערה כבר מארבע בבוקר וכותבת במחשב, משלימה ימים שלא נכתבו, מודעת לעיכוב הגדול בפרסום הבלוג. מחמש וחצי אני יושבת וכותבת במרפסת מול נוף מדהים וזריחת קרניים ראשונות על ההרים. אני שמחה ומודעת למזלי הטוב, לאושר המשפחתי ולחוויה החזקה אותה אנו עוברים. בשעות שקטות כאלה, השלווה הנופלת עלי מחדדת רגשות וקל יותר להיות מודעת עליהם. המחשבות על המשפחה, החזרה הביתה, החברים והחיים שיהיו אחרי החזרה עולים שוב ושוב.

קרני שמש ראשונות על הפסגות ממול ואיילת שוקעת בהרהורים

 היום אנחנו מתכננים לעזוב את הכפר מוקדם, לנסוע לקאסול, לאסוף חפצים ולאכול ואז לנסוע למנאלי, היעד הבא במסע. במהלך הדרך צריך לעבור בעיר בונטאר לאסוף פלאפון שהתקלקל ולעבור בעיר קולו לאיסוף משקפיים חדשות של עמיחי. יום מלא סידורים ונסיעות צפוי לנו, ואני ערה מארבע...

בשעה שמונה הצטרפו אלי עמיחי ותמר והערנו את הבנים. ירדנו עמיחי ואני לשתות צ'אי של בוקר, הזמנו מונית וחזרנו לגסט האוס לארוז תיקים. בתשע בבוקר היינו מחוץ לגסט האוס בדרכינו אל הכניסה לכפר. פגשנו את המונית והגענו לעיירה ווראשני. בזמן ההמתנה לאוטובוס שתו הילדים צ'אי והתבוננו בכלבים הרבים שהסתובבו שם.

בשעה עשר הגיע האוטובוס וכיוון שזוהי תחנתו הראשונה, היה לכולנו מקום בשפע. החלטנו להוסיף ליום העמוס הזה תחנה נוספת - העיירה מאניקאראן, השוכנת על הנהר ליד נביעות מים חמים ומקודשת לסיקים והינדים כאחד. העיירה נמצאת על הדרך של האוטובוס, קצת לפני קאסול. הדרך המשובשת והמפותלת עברה מהר, כאשר הנהג מאט כל פעם שמגיע כלי רכב ממולו וצריך להחליט מי ייסע אחורה ויפנה מקום לרכב השני, כי הדרך ברובה, צרה מלהכיל שני כלי רכב גדולים.

ירדנו מהאוטובוס מול המקדש במאניקאראן. על גדת הנחל נבנתה מפלצת בטון בה נמצאים המקדש, אולמות רחצה במי המעיין החמים, חדרי אירוח לעולים לרגל ועוד. המקדש נראה כחיקוי קצת עלוב למקדש אמריצר בו טיילנו לפני מספר שבועות. הכל אותו דבר רק פחות גדול, פחות נקי, ופחות מפואר. הפקדנו תיקים בשמירת חפצים ונעליים בשמירת נעליים, תמר ואני שמנו מטפחות מנצנצות על הראש (לשמחת תמר). נכנסנו לראות את המקדש ואחריו פקדנו את אולם האוכל, שם לשמחת הילדים הוגש טאלי צמחוני, חינם לכל דורש עם תוספות. האוכל לא היה כל כך טעים ומיצינו מהר.

בריכת מים חמים צמודה לנהר

המקדש הענקי והמלון

עוד ארוחה באדיבות הסיקים

נעלנו נעליים ועלינו לבזאר הקטן המצוי באחד הרחובות הסמוכים. הבזאר המופנה לתיירים הודים מכיל כמות גדולה של פלסטיקים - צמידים, משחקי ילדים ועוד. כל ילד קיבל הקצבה ומצא לעצמו פלסטיק כלבבבו - תמר סוף סוף קיבלה צמידים המתאימים לה, עומר מצא משחק של בן-טן, גלעד קנה קפיץ צבעוני ואסף שלא מצא כלום, קנה בסוף קובייה הונגרית.

נפרדנו מהעיר לשלום ועלינו על האוטובוס לעיירה קאסול. ירדנו מול הגסט האוס בו התאכסנו לפני עשרה ימים, מתלבטים האם לבלות כאן את הלילה ולצאת מחר רעננים לדרך למאנלי. "אין חדרים פנויים" דיווחה לנו בעלת הגסט האוס ופתרה את ההתלבטות. אספנו את התיקים שנשארו בשמירת חפצים והלכנו לבית חב"ד הקרוב לנוח, להגיד שלום ולתפוס את האוטובוס משם. הילדים חשו שוב ברעב והזמנו שניצל בלאפה לדרך, כדי שלא נפספס את האוטובוס. האוטובוס הראשון היה מפוצץ אנשים אז חיכינו לשני, עליו עלינו. התיקים הועמסו על הגג ואנחנו נדחסנו פנימה מחפשים פיסת ספסל לשבת. מצאנו מקומות ויצאנו לדרך של כשעה וחצי עד לעיר בונטאר.

נפרדנו מקאסול ולאט לאט גם מנופי עמק פרוואטי, מהעמק הצר בו מתחתר נהר גועש ואפור עד לנקודת המפגש עם נהר ביאס, כחול, בפתח עמק קולו, שבכניסה לעיר בונטאר. ירדנו בעיר והתמקמנו עם התיקים בקיוסק קטן לאכול את הלאפות, בזמן שעמיחי רץ להביא את הפלאפון. עמיחי חזר עם פלאפון לא מתוקן ועלינו שוב על האוטובוס לנסיעה קצרה עד לעיר קולו. בקולו ירדנו עם כל התיקים, ממש מול חנות המשקפיים, התיישבנו בצד הדרך ועמיחי הלך לסידורים אחרונים.
נכון שעד כאן נשמע יום מפרך במיוחד?

אז זהו, שלא. עד כאן התקבל הכל ברוגע ושלווה. הדרכים עברו בשלום ולא היינו מותשים כלל, אך מכאן והלאה הכל הלך ונעשה מתיש...
עמיחי לא הצליח להוציא כסף משום כספומט כדי לשלם על המשקפיים ונאלצנו להמיר דולרים באחת החנויות. היינו עם כסף מצומצם וידענו שנהיה חייבים למצוא כספומט מיד כשנגיע למנאלי. מלווים במשקפיים חדשות, עלינו על אוטובוס למנאלי שהיה ריק באופן מפתיע. הדרך למנאלי הייתה מאוד פקוקה ועברה בעצלתיים. העייפות ירדה על כולנו. בשעת ערב חשוכה הגענו לתחנה המרכזית בניו מנאלי וירדנו מהאוטובוס לתוך ההמולה, הצפיפות ועומס הודים.

העיר מנאלי המחולקת לניו ואולד מנאלי ומשמשת עיירת נופשת לזרים והודים כאחד. בחודש זה, יש חופש מבתי הספר באזור דלהי, ורבים מגיעים לנפוש כאן ובורחים מהחום הגדול בדלהי. האוטובוס מוריד את הנוסעים צמוד לרחוב "המול" העמוס, בניו מנאלי ואזור הגסט האוסים לתיירים נמצא באולד מנאלי, כך שהיה צורך לחצות את העומס ולמצוא מונית שתיקח אותנו למחוז חפצינו. עומס התנועה במקום והבלאגן השרו על כולנו לאות ועצבנות. נהגי המוניות לא הסכימו לקחת אותנו בגלל הפקקים והתחלנו ללכת ברגל. בין לבין ניסה עמיחי להוציא כסף בכספומטים, ללא הצלחה. אחרי שהלכנו כברת דרך, בעלייה, עם התיקים עלינו, הצלחנו לעצור ריקשה ממונעת, שעצרה לנו ריקשה נוספת. עלינו כולנו עם התיקים על שתיהן ונסענו לאולד מנאלי.

ביקשנו לרדת ליד בית חב"ד, אך התברר שזו הייתה טעות. אולד מנאלי הוא רחוב ארוך בעליה תלולה. בית חב"ד נמצא בתחתיתו, ורוב הגסט האוסים נמצאים במעלה הרחוב. התחלנו לטפס ברחוב עד שנעצרנו בצד הדרך, התמקמנו, ועמיחי הלך לחפש גסט האוס פנוי. הוא חזר בידיים ריקות, כל הגסט האוסים הזולים מלאים ויש רק מספר חדרים אבל במחיר מופקע (יחסית להודו..). המשכנו לעלות ברחוב, תמר כבר ישנה בעגלה. כדי לקצר את הסיפור, התמקמנו לבסוף בגסט האוס נחמד אך מרוחק מעט, כולנו בחדר אחד, עם מזרונים נוספים. בעל המקום הודיע לנו שבאחת וחצי בלילה מתפנה חדר אליו נוכל להיכנס מחר. באחת עשרה בלילה התמקמנו בחדר עם מקלחת ושרותים בתוך החדר, דבר שלא היה לנו כבר הרבה זמן וצללנו לשינה עמוקה. בחמש וחצי בבוקר!!! מעיר אותנו בעל הגסט האוס, כדי לשאול איזה חדר נעדיף שהוא ישמור לנו, עמיחי ענה בעיניים עצומות וחזרנו לישון... כך נגמר המסע הגדול למנאלי.

הדרך היורדת מן הכפר

אתמול פרסמנו עדכון נוסף, ניתן לקרוא אותו כאן.


יום שישי 3/6
הגענו לקאסול בשעה חמש וחצי בבוקר, קר מאוד והעיירה עוד כולה רדומה. אין עם מי לדבר בעניין מציאת חדר, בית חב"ד סגור ואנחנו עייפים. יחד עם מטיילים נוספים התיישבנו בבית תה קטן שהיה כבר פתוח ושתינו כולנו צ'אי מחמם. מידי פעם יצא אחד מאיתנו לסיבוב לחפש חדר. בשבע וחצי בבקר חזר עמיחי ובפיו הודעה משמחת, מצאתי גסט האוס שקט ורגוע עם שני חדרים.

לפני שהגענו לקאסול הפחידו אותנו והמליצו לנו לא להגיע לכאן עם ילדים כי המקום ידוע ככפר בו הישראלים יושבים וכל היום רק מחששים. החלטנו שאנחנו לא רוצים לוותר על העמק היפה והכפרים מסביב ואם נראה שהמצב בכי רע פשוט נעזוב לכפרים ולא נהיה פה כלל. לאחר שמצאנו את הגסט האוס השקט שלנו, השוכן ממש אחרי בית חב"ד, קצת מחוץ למרכז ההמולה, נרגענו והחלטנו לבלות פה את השבת בחברת החבד"ניקים והישראלים.

דבר ראשון נכנסנו אני ותמר למקלחת חמה. עמיחי שהיה עייף מידי נרדם בינתיים. תמר הצטרפה לאחים שלה ואני צללתי לנמנום עד השעה 10, אז העירו אותנו הילדים המורעבים שלנו. הלכנו לבית חב"ד לבדוק אופציה של ארוחת בוקר והכרת הנפשות הפועלות. את פנינו קיבלו בשמחה שתי משפחות השליחים עם ילדים בגיל של תמר. במקום המדהים חצר הצופה אל ההרים המושלגים סככה גדולה לסעודות שבת, מסעדה, וחדר גן לילדי השליחים המאובזר, לשמחת תמר, בעגלות, בובות כלי מטבח למשחק ועוד. אכלנו ארוחת בוקר טעימה ובזמן שעמיחי יצא לסיבוב עם עומר בשכונה, הצטרפתי להכנות לשבת תחת פיקוחה של הרבנית המקסימה הילה. את אפי, חברינו מצ'אנג מאי שמחנו לפגוש שוב ולהתעדכן בחוויות תוך כדי הכנת סלטים.

הנוף מבית חב"ד בקאסול

אחר הצהריים חזרנו לגסט האוס הצמוד. כולם חוץ מגלעד נרדמו להשלמת שינה, התקלחנו והגענו בדיוק בזמן להדלקת נרות שבת. תפילת שבת וסעודה טעימה עם קהל רב נערכה בסככה ובאופן מפתיע ביותר נעלמו כל המטיילים מיד בסיום הגשת האוכל. לתה ועוגה נשארנו רק קומץ קטן ביותר. עמיחי שסובל מכאבי עיניים עקב שימוש מרובה בעדשות (עוד בבאגסו נשברה לו עדשה אחת של המשקפיים, הנושא יטופל השבוע..) פרש לחדר ואנחנו הצטרפנו זמן מה אח"כ.

שבת 4/6
עוד חודשיים בדיוק חוזרים לארץ.
התעוררנו לבוקר מקסים. עמיחי, אסף וגלעד הלכו לתפילת שבת ואני נשארתי עם תמר ועומר לסיפור ומשחקים עד שנמאס והצטרפנו לחבורה בחב"ד. תמר השתלבה מיד למשחק עם החברות החדשות, שתינו תה עם עוגה וכאשר נגמרה התפילה התיישבנו קומץ מטיילים ושליחי בית חב"ד לסעודת שבת טעימה, שבסופה מגש מרהיב של פירות העונה ממנו כולם התלקקו.

בסיום הארוחה שיחקו שילדים שחמט אחד עם השני ונגד עמיחי עד שעמיחי וגלעד פרשו למנוחת שבת בחדר ואנחנו נשארנו במקום. סביב השולחן התקבצה שיחת בנות נעימה עם שליחות חב"ד ומטיילות נוספות ולא הרגשנו אך הזמן עובר וכבר כמעט צאת שבת. הילדים צ'ופרו בבמבה ולחמניות עם שוקולד והיה שמח. לאחר צאת שבת פרשנו לגסט האוס ונרדמנו במהרה.

יום ראשון 5/6
עמיחי התעורר מוקדם כדי לנסוע לעיר קולו שם ע"פ המלצת שליחי חב"ד יוכל למצא אופטמטריסט להכנת משקפיים חדשות.
אנחנו התעוררנו לאיטנו. בשלב מסויים כשכולם כבר היו רעבים, הלכנו תמר ואני לקנות קורנפלקס וחלב ואכלנו כולנו במרפסת.
הקרטון של הקורנפלס נלקח מיד לצורך "הפרוייקט": בהשראת הטיול ובהשראת משחקי המונפול ב"ישראלית", הוחלט על יצירת מונפול משפחתי שיכלול את הארצות בהם טיילנו וכרטיסי משימות בהשראת חוויות שעברנו. אסף התיישב מיד על התכנון בעוד אני ותמר שוקדות במקלחת על כיבוס הבגדים. כאשר הייתה כל הכביסה תלויה, הצטרפתי לאסף לשרטוט התרשים הכללי של לוח המונפול על גבי צידו האחורי של קרטון הקורנפלקס. כל החברה הצטרפו, נתנו רעיונות והתחילו לצבוע את הלוח, לצייר וליצור יצירת פאר משותפת. כאשר הגיע עמיחי בשעה אחת בצהריים התרגשו הילדים להראות לו את הלוח.

עובדים על המונופול

עמיחי חזר מאוכזב מקולו. אמנם הדרך יפהפיה ועברה בנעימים והוא אפילו מצא את החנות המדוברת אך לאכזבתו החנות, כמו רוב החנויות באזור הייתה סגורה עקב יום ראשון, וארבע וחצי שעות נסיעה בדרכים היו לחינם. התכנון שלנו לעלות לכפרים סביב קאסול נאלץ להידחות עד שעמיחי יסע לשם שוב, מחר...

יצאנו לאכול צהריים בדבא מקומית. "דבא" היא כל מסעדה הודית, כמו מסעדת פועלים. הדבא הזו מגישה שקשוקה (עקב תיירות ישראלית מוגברת) וטאלי - המאכל המקומי כמו בנפאל: אורז ודאל (תערובת עדשים ושעועית ברוטב) וירקות נוספים. מנה משביע וטעימה שאם לא מכינים אותה חריף אז כולנו כולל הקטנים, מאוד אוהבים. האוכל היה טעים, זול ומשביע וכולם יצאו מרוצים.

המשכנו לכיוון הנהר. את קאסול חוצה נהר שוצף וגועש שבגדותיו נובעים מעיינות חמים מן הסלעים. חצינו את ההגשר מעל הנהר וירדנו אל המים. מדלגים בין הנביעות החמות וטובלים רגליים במים קפואים וחמים מאוד, נהנו הילדים מקפיצות על סלעים וטבילת רגליים במים ובבוץ. בהמשך יצאנו לטיול רגלי לאורך הנהר בצד הפחות מתוייר ויותר פסטורלי של הכפר. עברנו ליד פרות ומטעים, גסט האוסים מבודדים, סייח בין יומו ופלגי מים שהיו בדרכם להתאחדות על הנהר הגועש. בשלב מסויים התעייפנו ופנינו חזרה עד הגיענו לבית חב"ד. פגשנו במקום חברים וותיקים מדארמסלה,אתם החלפנו ספרים וחוויות וקיבלנו עידכונים והמלצות על הכפרים אליהם פנינו מועדות בהמשך.
לאחר ארוחה בשרית טובה פרשנו לישון.

מרטיבים רגלים בנהר

גלעד מנתר על ערימת חול

יום שני 6/6
שוב עמיחי השקים קום ונסע לעיירה קולו, בתקווה להסדיר גם את עניין המשקפיים וגם למצוא פיתרון לפלאפון שלו ששבק חיים ככה פתאום.
אנחנו בינתיים אכלנו ארוחת בוקר ושוב אסף, גלעד ועומר פנו במרץ ושיתוף פעולה משמח להמשך הפרוייקט. היום שרטטו, כתבו וגזרו שלושתם את כל שטרות הכסף ועברו לכתוב את כרטיסי ההפתעה ותיבת המזל. הרעיונות היו מצחיקים ומעלי זכרונות והזמן עף.

אני ותמר כיבסנו שוב כביסה ואחר כך ארזתי תיקים לקראת היציאה לכפרים, אליה קיוונו לצאת עוד היום אם הכל יסתדר לעמיחי. בשתיים וחצי עמיחי חזר מהסידורים, הפעם לאחר שהזמין משקפיים ושם את הפלאפון לתיקון. מסרנו לבעלי הגסט האוס שלנו, תיקים לשמירת חפצים עד שנשוב ויצאנו לתפוס אוטובוס עם תיקי ציוד מצומצמים.
אל הדרך הצטרף אלינו כמיה, בחור מקסים מבת עין. בעל הגסט האוס שלנו, שהוא גם בעל המכולת הקרובה, התנדב לעצור בשבילנו את האוטובוס. כעבור כשעה הגיע האוטובוס לברשאני, הכפר האחרון אליו אפשר להגיע עם אוטובוס ומשם ממשיכים ברגל לכיוון הכפרים.

האוטובוס הטלטל בדרך עפר ונעצר מדי פעם כדי לתכנן איך להמשיך כאשר מגיע אוטובוס או משאית ממול והכביש, העובר בין קיר מצוקי למתלול הנחל, צר מלהכיל. שיטת הטילטולים מדהימה וגופינו נע מצד לצד כמו תנועות ריקוד הודי משובח. עומר חטף פעמיים מכה בראש משלדת האוטובוס כאשר לא החזיק את עצמו מספיק חזק בסיבוב. לא הצלחנו להבין איך האוטובוס מחזיק מעמד בכל הבורות, סלעים וסיבובים אך כעבור קצת יותר משעה ירדנו בצד הכביש שהגיע לסופו. מכאן ממשיכים או ברגל או בג'יפ שיכול להתקדם עוד קצת עד שהדרך הופכת לשביל הליכה בלבד.

כאשר ירדנו מהאוטובוס ירד גשם רב ותפסנו מחסה בדבא קטנה בצד הדרך. שתינו צ'אי מחמם וחיכינו שהגשם יחלש. כאשר נחלש הגשם יצאנו לדרכינו מחזיקים אצבעות ומתפללים להגיע מהר. לפנינו בירידה ראינו את פרוייקט בניית הסכר המוקם במקום וקיבלנו הכוונה משומר מקומי איפה הכפר נמצא. לשמחתינו ראינו שהוא ממש קרוב. תוך פחות משעה היינו בין בתיו הראשונים של קלגה. התמקמנו בגסט האוס שהומלץ לנו ע"י חברים, קרוב לבית היהודי הנמצא במקום. בכל חדרי הגסט האוס הנמצאים באזור אין שרותים ומקלחת בתוך החדר אלא במרחק קצר בחוץ. הרחצה נעשית ע"י Hot bucket - דלי מים חמים שהורתחו בתנור עצים ולידו סיר מים קרים להתאמת הטמפרטורה לרחצה.

בחצר הגסט האוס בקלגה

לאחר התארגנות הלכנו לבית היהודי. פגשנו את מיכל ואיתמר המקסימים, מנהלי הבית וכמה רבה הייתה ההפתעה לפגוש את אלון, יונתן ועוד חברים שמלווים אותנו לפרקים כבר מנפאל. מיד התחלנו לעזור בהכנות לארוחת הערב ותחילת ההכנות לשבת (הכנתי עוגות שמרים, ממש הרגשה של בית, וריחות עוד יותר!), תמר השתלבה מיד במשחק עם נעמי ויוחאי ילדי הבית ועמיחי ואסף הצטרפו לשיעור בחסידות שהעביר איתמר. בסוף השיעור הוגשה ארוחת ערב במהלכה בנה עומר מבנים שונים מכריות המשמשות לישיבה לצד השולחנות הנמוכים. תמר נרדמה על המזרונים, אסף היה עייף וביקש שנלך לישון. קמנו ללכת וקראנו לכל הילדים להצטרף, אך גלעד נעלם... לאחר חיפוש קל מצאנו אותו ישן על ערמת מזרונים ועליו מספר כריות לחימום הגוף.

הגענו לגסט האוס, פגשנו עוד חברים מדרמסאלה ורצינו ללכת לישון. מתברר שהגסט האוס שלנו אמנם קרוב לבית יהודי אך הוא משמש גם מקום מפגש, מסעדה ומקום משחק סנוקר לכל החברה. הרעש היה גדול ופחדנו שלא נצליח להרדם, אך העייפות גברה עלינו ונרדמנו למרות הכל, מתכסים בשמיכות צמר ומתחממים.

יום שלישי, ערב שבועות 7/6
התעוררנו, עמיחי ואני מוקדם עוד לפני הילדים ויצאנו לבדוק את השטח. הכפר נמצא על מדרון ההר בין הרים דומים ומיוערים ומעל הכל הרי שלג 360 מעלות מסביבנו. למטה שוצף הנחל. פסטורליה גדולה ושקט מושלם. ישבנו עם ספר וכוס תה ולאט לאט הצטרפו הילדים מתעוררים ויוצאים מהחורים.
ארוחת בוקר, ניסיון לראות סרט, רעש המוסיקה שוב באוזניים והלכנו לבדוק איך מתקדמות ההכנות בבית היהודי. תמר מיד הצטרפה לטיול עם שני ילדי הבית לקטוף שיבולים לחג ואנחנו הצטרפנו לטורחים כבר מעל הסירים. השמים התקדרו, ירד גשם לפרקים וכאשר הפסיק לרגע, פרשנו לאכול ולהתקלח עם הדלי החם.

מבשלים בבית היהודי

חזרנו לבית היהודי עם כניסת החג. מספר האנשים שהתאספו היה רב וגדל עוד יותר בזמן הארוחה. האווירה הייתה שמחה, האוכל היה מצויין וקינחנו בעוגות שמרים ועוגות פירות.
לאחר הארוחה נשארנו לפטפט ואז פרשו עמיחי והילדים ונשארתי ללימוד של מגילת רות ומצוות החג. כאשר עייפתי, פרשתי גם אני לחדר.

יום רביעי, שבועות 8/6
בסביבות השעה אחת עשרה וחצי התייצבנו לתפילה וקריאת התורה בבית היהודי. עד השעה שתים עשרה וחצי, התקבץ מניין ולשמחת משפחת בית יהודי, הוצא ספר התורה מארון הקודש לקריאת התורה בפעם הראשונה העונה.

לאחר התפילה התיישבנו לסעודת חג שנמשכה זמן רב. נשארנו במקום עוד זמן אחרי הארוחה לשיחה והחלפת חוויות וחזרנו אחה"צ לגסט האוס לשינה קצרה. לפנות ערב שבנו לבית היהודי לארוחה והבדלה.

בצאת החג השכבנו את הילדים לישון והצטרפנו לחברה הצעירים לסרט בחדר הקרנת הסרטים בגסט האוס (חדר= מוטות עץ מוקפים יריעת פלסטיק עם גג של משטחי אלומניום גלי שבתוכו מזרונים וכריות!)

יום חמישי 9/6
לאחר ארוחת בוקר והתארגנות החלטנו ללכת לבקר בכפר סמוך, פולגה. ההתלבטות הייתה אם לעזוב את הגסט האוס וללכת עם הציוד לכפר פולגה השכן, לישון שם ולחזור בשישי לקלגה לקראת שבת, או להישאר בקלגה ורק ללכת לביקור יום בפולגה. מטעמי נוחות הוחלט על טיול יום.

כאשר יצאנו לדרך פגשנו את ילדי משפחת שלו, נעמי ויוחאי שהלכו גם הם לפולגה יחד עם חנה, בחורה מהגולן שהגיעה לעזור עם הילדים לאורך העונה בבית היהודי. יחד איתנו צעדו עוד שלושה חברה צעירים ויחד ירדנו מההר עליו שוכנת קלגה, לחצות את הגשר מעל הנהר ולעלות לפולגה בעליה מתונה מאוד.

הדרך לפולגה

תמר ונעמי

הכפר פולגה הוא כפר אמיתי, שבו יש גם בתי גסט האוס מלבד בתי הכפר, לעומת קלגה שהוא כפר של בתי אירוח בלבד ופחות או יותר נסגר בסיום העונה.
הלכנו בין בתי הכפר, השדות וגידולי צמח הקנביס הגדלים בכל מקום. בסוף הכפר יש יער אורנים גדול הנקרא יער הפיות, מסיבות לא מובנות. הסתובבנו ביער וירדנו בשבילים צרים ולא מוגדרים עד לנהר ולמפל שבו. השתעשנו ופסענו על גזע עץ ענק שנפל לכל רוחבו של הנחל והילדים טיפסו על סלעים גדולים.

משחקים תופסת ביער הפיות

טיפסנו חזרה לכפר ומצאנו גסט האוס ובו מסעדה צמחונית שהומלצה לנו. בדיוק כשהתיישבנו, התחיל לרדת גשם ושמחנו שמצאנו מחסה. לוח שש בש מאולתר ולוח שחמט מילאו את זמננו עד שהגיע האוכל. אני יצאתי לסיבוב קצר בין בתי הכפר בניסיון למצוא חנות והגעתי ל"מרכז הקניות של הכפר", שלוש חנויות כל-בו שמוכרות מאוכל ועד צינורות, חבלים ונעליים. קניות קצרות וחזרתי למסעדה. בגלל הקור השורר במקום מספר חודשים בשנה, מסתגרים המקומיים בביתם ולא יוצאים כמעט בזמן הקור הגדול והשלג. בכל בית יש ערימת עצים שנאספת להסקה לחימום ונול אריגה לתעסוקה לאותם ימי קרה.
אכלנו, שבענו בערך (האוכל ההודי מאוד טעים לנו, אך תמיד מוגש במנות קצת קטנות מדי לחיך המשפחתי), יצאה השמש ויצאנו חזרה לקלגה. כמובן שהגשם חזר במהלך הדרך, כמובן שזה היה בזמן העליה וכמובן שאני השתרכתי מאחור, העיקר שעולם כמנהגו נוהג...

מחכים לאוכל

כאשר הגעתי אחרונה לגסט האוס מצאתי את הבנים במשחק סנוקר לוהט. יש בגסט האוס שלנו שולחן סנוקר והבנים שמו עליו עין כבר ביום הראשון וחיכו מתי יוכלו לשחק. הוחלט שמי שמפסיד משלם על המשחק מכספו (3 ש"ח למשחק), משחק אחד גלעד שילם ועל השני אסף, אך כל משחק לקח כ"כ הרבה זמן שאנחנו נשברנו באמצע המשחק השני והלכנו לבית היהודי והם הגיעו קצת אחרינו.

בבית היהודי שמענו שיעור ואחריו ארוחת ערב. היינו במתכונת מאוד מצומצמת, האח דלק והאווירה הייתה אינטימית ומזמינה. חלק מהילדים נרדמו, וכאשר אסף הודיע שגם הוא רוצה לפרוש, חזר עמיחי עם הילדים לגסט האוס ואני נשארתי לעזור בהתחלת ההכנות לשבת. חתכנו, קילפנו ושוחחנו ארוכות על עיניינים שבלב, על אמונה וחזרה בתשובה. בשעה מאוחרת, חזרתי לגסט האוס יחד עם גלעד שנשאר לישון על המזרון בבית היהודי. מצאתי את עמיחי עוד ער יחד עם עוד חברה צעירים שלימדו אותנו קצת על מונחים ומנהגי העישון בהודו (קצת השכלה למבוגרים..).