הדרך ארוכה ומפותלת

יום חמישי 30/6
התארגנו בבוקר וירדנו לבית הישראלי. בדרך איילת דאגה להצטייד בעוגת שוקולד ולקראת הצהרים חגגנו לעומר יומולדת שש מפתיע עם בלונים, עוגה וצ'ופרים נוספים. עומר שמח מאוד והתרגש . ע"פ מה שלמדנו מחברינו איתמר ומיכל בקלגה, ביום ההולדת יש לילד היומולדת קשר מיוחד לבורא ולברכותיו ותפילותיו יש ערך מוסף ולכן הוא זה שמברך את כל הסובבים אותו. עומר בירך כל אחד ואחד מאיתנו בברכה אישית, מקסימה ובוגרת שהקדיש לה מחשבה כדי שתתאים לכל אחד. את שאר היום בילינו במנוחה וחזרנו לגסט האוס לפנות ערב.

חג לו שמח

בשעה שמונה אחרי מקלחת, התייצבנו אסף ואני בבית הישראלי, הפעם בשביל הרצאה של חיליק מגנוס, "המחלץ האגדי". כל מי שטייל במזרח או בדרום אמריקה יודע מיהו חיליק. חיליק עוסק בחילוץ מטיילים שנתקעו, אבדו או חלילה נהרגו במהלך טיולם. המועדון היה מפוצץ. כולם ישבו צמודים צמודים על המחצלות ואנחנו שהגענו בין האחרונים, התיישבנו על הרצפה למרגלותיו של חיליק. ההרצאה הייתה מרתקת, סיפורים מכל העולם על חילוצים ואיתור אבודים עם סוף טוב או רע. אחרי שעה וחצי יצאנו נפעמים וחזרנו לגסט האוס.

יום שישי 1/7
עמיחי ואני קיבלנו יום במתנה!. רעות המקסימה הגיעה אלינו אתמול בבוקר בהצעה שאי אפשר לסרב לה "חשבתי, שמחר אני אשמור על הילדים במשך היום ואתם תטיילו לכם לבד" וכך אכן היה. רעות התייצבה בתשע בבקר ולקחה את הילדים לארוחת בוקר וסרט בבית הישראלי. אנחנו, חופשיים ומשוחררים, לאחר שמונה וחצי חודשים עם הילדים, יצאנו לבוקר רומנטי... לעשות רפטינג על נהר קולו. ירדנו לניו מנאלי ועלינו על אוטובוס מקומי לכיוון העיירה קולו. לאחר כשעה וחצי ירדנו מהאוטובוס כאשר ראינו ריכוז של בעלי סירות קייקים לאורך הנהר. עברנו מסוכן לסוכן וכולם היו יקרים (בכל זאת להוציא סירה רק לשניים...) עם זמן שייט קצר. כבר כמעט התייאשנו וחזרנו למנאלי אך החלטנו לבסוף שגם אם הרפטינג יקר וקצר זה עדיף על כלום. סיכמנו עם אחת הסוכנויות על מחיר מעט יותר גבוה ממה ששמענו במנאלי ועלינו על הטנדר עם הסירה כדי לנסוע לנקודת ההתחלה. הסוכן סגר את הבסטה והחליט לשמחת חבריו להצטרף אלינו גם. כך יצאנו לדרך, שני תיירים, שלושה משיטים ובעל הבסטה.

הובטח לנו שייט מלא באשדים ללא רגע מנוחה. התיישבנו בקידמת הסירה ובידינו משוט. קיבלנו הוראות קצרות, תרגול קצר ויצאנו לדרך. מרגע היציאה ועד 30 דקות מאוחר יותר בנקודת הסיום, לא הפסיקו האשדים. הסירה עלתה וירדה, השפריצה עלינו כמויות של מים קרים לקול צהלת המקומיים. בעל הבסטה דאג לשאול אם אנחנו מרוצים אחרי כל שפריץ והלהיב את החבר'ה והצחיק אותנו. מרוצים מהחוויה הקרה והאינטנסיבית ירדנו מהסירה ונסענו לנקודת ההתחלה. סחטנו את הבגדים, כי בגדים להחלפה לא הבאנו, ישבנו לשתות צ'אי מחמם ונפרדנו לשלום מהחבורה העליזה. לקראת ארבע חזרנו למנאלי ומצאנו את רעות והילדים בבית חב"ד עוזרים בהכנות לשבת, מכינים חומוס מעולה.

את השבת קיבלנו בבית חב"ד יחד עם מאני השליח שזו לו השבת האחרונה לשליחות ועם עוד קומץ מטיילים. האוכל זרם בשפע, האווירה הייתה טובה אך מיעוט המשתתפים די הדאיג בקשר למניין צפוי או לא למחר.

שבת 2/7
כצפוי, לא היה מניין. מאני הסתובב ברחבי מנאלי בנסיון לגייס חבר'ה, אבל מנאלי פשוט די התרוקנה, כולם בדרך ללה!. הבנים התפללו עם עמיחי ואחרי התפילה בשעה אחת וחצי התיישבנו לסעודת שבת מצומצמת, של כחמש עשרה איש. בסוף הארוחה הוציא מאני הפתעות מתוקות שנשארו לו עוד מהארץ וכולם התפנקו. מנוחת שבת טובה ואחריה הלכנו לבית חב"ד להבדלה.

אחרי החזרה לגטס האוס נשכבנו כולנו לישון ועמיחי קפץ לבית הישראלי לשבת על כוס קפה עם חברים.

יום ראשון 3/7
סידורים, סידורים, סידורים. מחר עולים אל לה ואמרו לנו שהאינטרנט איטי, והכל יקר ויש סידורים עם הבנק וקניות אחרונות, בקיצור טוב שיש עוד יום במנאלי. הרבה מהחנויות במנאלי הן חנויות בגדים, מחוץ לכל חנות נצבת מכונת תפירה. הבטיחו לי שהעסק ממכר ואם אני רק אתחיל לתפור אני לא אצה להפסיק הבעיה היא שאני תמיד נזכרת בסוף... שמתי לתפירה שתי זוגות מכנסי חצאית שהיו מוכנים רק מאוחר בלילה ויצאו קטנים מידי! היה צורך לתקן והכל ברגע האחרון.

סגרנו על ג'יפ ליומיים עד ללה. בבית הישראלי פגשנו את ציונה ויאיר, שני מטיילים מבוגרים המטיילים בהודו וחושבים על עליה ללה. הצענו להם להצטרף אלינו לג'יפ ושניסע ביחד והם התלהבו. נפרדנו מציקי, מנהלת הבית הישראלי ומרעות חברתינו בתקווה להפגש בקרוב בארץ. ארזנו תיקים והלכננו לישון לכמה שעות.

הבת של ציקי שמה לתמר לק 

ימים שני-שלישי
יצאנו לדרך המפרכת ללה, בשעה שש בבוקר. אספנו את ציונה ויאיר, התיקים נקשרו על הגג, כולם תפסו מקומות והתחלנו בעליה. הדרך כולה מדהימה ביופיה, עוברת בכמה מעברי הרים גבוהים- פאסים, אך משובשת  וקופצנית במיוחד. רוב הדרך איננה סלולה. הפאס נפתח לתנועה רק אחרי החורף ויש צורך לתקן את הדרך. נראה כאילו עד שהם גומרים לתקן את הדרך, שוב חורף והכל מתכסה  שוב בשלג  ויש צורך לשפץ הכל מחדש...

בעליה לרוטאנג פאס היה פקק גדול עקב דרך העפר הבוצית, בה היה קשה לעבור. עברנו את הפס המושלג, נסענו דרך מעבר חצוב בתוך קרחון מדהים, עצרנו קצרות לשחק בשלג והמשכנו בנסיעה.

הדרך הצרה והפקוקה

עצירה למלחמת שלג קצרה

באחד הפאסים

באותו היום נסענו 12 שעות, עם הפסקות לשרותים, תמונות וארוחות. ערכנו תחרויות שירים, התבוננו בנוף והרגשנו את הטיפוס מעלה בבחילות ,כאבי ראש וקושיי נשימה. כל פאס שעברנו היה יותר גבוה מהשני וכל יציאה מהג'יפ הפכה לקשה יותר. הלכנו מעט מתנדנדים ומתנשפים. הצטלמנו, הצצנו בנוף והמשכנו. לפנות ערב הגענו לסרצ'ו. עמק בין הרים גבוהים, שם בנו מחנות אוהלים ללינת לילה למטיילים כמונו. במחנה הראשון לא היה מקום לכן עצרנו בשני. העסק לא זול בכלל. המחיר ללילה הוא לפי אדם לשני סוגי אוהלים, אוהל עם שירותים או בלי. בחרנו באוהל בלי שרותים וסיכמנו שאנחנו משלמים על ארבעה אנשים. המחיר כלל ארוחות ערב ובוקר צמחוניים. הייתה רוח חזקה וקר מאוד. דבר ראשון לבשנו שכבות של בגדים, כובעי צמר ומחממי צוואר. נכנסנו לאוהל חדר האוכל, ושיחקנו קלפים עד ארוחת ערב. האוהל היה מרשים בגודלו והשולחן המרכזי היה מסודר כמזנון. ההתלהבות שככה כאשר הוגש האוכל וראינו שבסך הכל מדובר שוב בטאלי, המאכל הלאומי- אורז, ירקות מבושלים, תבשיל עדשים וכמובן צ'פאטי.

מחנה האוהלים בסרצ'ו

עם ציונה ויאיר על אחד הפאסים

אחרי לילה, בו ישנו מצוין - חוץ מאסף שהקיא ושלשל כמה פעמים קמנו ליום נוסף של נסיעות. ארוחת הבוקר היתה פאתטית - לחם יבש, חביתה לא טעימה ותה. הסתפקנו בתה ויצאנו לדרך.

היום השני היה מעייף יותר וכבר לא נשאר כח לצלם ולהביט בנופים המדהימים שבחוץ. חצינו את הפאס השני בגובהו בעולם בגובה של 5300 ומשהו מטר והמשכנו בנסיעה.בחצי השני של היום הדרך נראתה מדברית יותר וההרים הזכירו את הרי אילת, או סיני בצבעם האדום. באחת העצירות התבשרנו שנשאר רק עוד שעה וחצי ומפלס מצב הרוח בג'יפ עלה פלאים.

תצורות בסלע המדברי

המקום הכי גבוה אליו הגענו בטיול

גלעד ועומר הגיעו טיפה יותר גבוה

לקראת שש בערב אחרי עוד יום מפרך הגענו סוף סוף אל לה. נפרדנו מנהג הג'יפ ונכנסנו לבית היהודי, שם פגשנו את יונתן ויסכה עם ארבעת ילדיהם. למרות ההמלצות לגסאהאוסים שקיבלנו, לקח כמעט שעתיים למצוא מקום פנוי. בסוף, בעזרתו של עודד (מכירים עוד מבאגסו) הצלחנו למצוא מקום בגסט האוס נחמד ונפלנו שדודים.