כחול ולבן

יום ראשון 8/5

התחלנו את היום בארוחה אצל המאמא והמשכנו ברביצה בחדר ובחצר. לקראת צהריים לקחנו ריקשה לשוק של רישיקש וצעדנו בין הרחובות המפותלים של העיר עד שהגענו עייפים לתחנת הרכבת. בתחנה קנינו כרטיסים לאמריצר אליה ניסע ביום שלישי ובכך חסכנו את עמלת הסוכן אותה היינו משלמים בקניית הכרטיסים מסוכן בעיר.

חזרנו בריקשה אל השוק, הסתובבנו מעט וראינו שהוא ממש לא מעניין.

חזרנו לחדר למנוחה קצרה, שהסתיימה כשהכרזתי שאני רוצה שוב ללכת לטקס הפוג'ה, אחרי ששמעתי שיש מקום מרכזי יותר לטקס מהמקום בו היינו אנחנו. הפעם לקחנו ריקשה ישירות לראם ג'ולה, חצינו את נהר הגנגס בסירה עמוסת אנשים והגענו בזמן. מאות אנשים התקבצו על מדרגות מול הנהר חוזרים ומשננים מנטרות יחד וחוזרים אחרי אחד שאמר אותם ברמקול.

על פלטפורמה קטנה על המים ישבו נערים לבושים בתלבושת זהה ובמרכז המעגל דלקה אש. בסיום המנטרות העבירו אנשים ביניהם מתקנים עם אש והיה נראה שכולם רוצים לאחוז בהם או לברך באורם. מנחות פרחים ואש הונחו על המים וזרמו עם זרימתו החזקה של הגנגס. אנשים טבלו את רגליהם במים הקרים והשפריצו על פניהם. מול המדרגות נבנתה במה גדולה עליה היו עסוקים אנשים בצביעת שלטים והעמדתם וסידור הבמה. שאלנו לפשר המבצע והתברר שהערב עומדת להופיע כאן זמרת הודית מאוד מפורסמת וההתרגשות גדולה.

שמח בשוק ברישיקש

בזמן הטקס על גדת הגנגס

אחד הפסלים היותר מטרידים שפגשנו

הרוח נושבת קרירה

נפרדנו מהמקום וצעדנו לאורך הגנגס עד לאזור לקשמן ג'ולה ונכנסנו לאכול במסעדה שקיבלנו עליה המלצות טובות. האוכל היה אכן מצויין אך זמן ההמתנה כפי שהובטח לנו, היה ארוך מאוד. עלינו חזרה בהר עד לגסט האוס שלנו והצטרפנו לטקס לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. עמדנו דקת דומיה יחד עם כל עם ישראל בשעה היעודה לפי שעון ישראל. עמיחי קרא יזכור ואל מלא רחמים ואחר כך ישבנו בחברותא עם שירים ישראליים נוגים.

יום שני 9/5

יום שלם של בטלה ושיעורי חשבון עבר על כוחותינו. לפנות ערב ירדנו לבית חב"ד ואירגנו יחד עם השליחים ארוחת פלאפל, צ'יפס, סלט משובחת ביותר כיאה ליום העצמאות. בבית חב"ד לא חוגגים את יום העצמאות אז עלינו למעלה ויחד עם החבר'ה הישראלים ישבנו בחצר אצל המאמא לשתיה, שירים ושמחה רבה. אחת הבנות כתבה שלט "יום עצמאות שמח", אנחנו הוצאנו דגל ישראל והרגשנו מאוד ישראלים (שנמצאים הרחק בגלות...). לאט לאט פרשו בני המשפחה לישון ונשארנו רק אסף ואני. אסף מאוד אוהב לשבת בחברת המטיילים הצעירים, להאזין לשיחותיהם ומידי פעם לתרום את שלו. אנחנו מרגישים לעיתים שתהליך ההתבגרות שלו מואץ יותר מידי. בשעה מאוחרת פרשנו לישון, לא לפני שקבענו לצאת מחר לבוצר משותף חגיגי לכבוד יום העצמאות עם חבורת מטיילים איתם גם ניסע לאמריצר מחר.

יום שלישי 10/5

היום אורזים חפצים לקראת פינוי החדר בשתיים עשרה בצהריים. עברתי על הכביסה שמסרנו למאמא והתברר שחולצה של אסף חסרה ובמקום קיבלנו תחתונים לא שלנו. לאחר בירור אצל המאמא, היא הבינה מה קרה וצעדה איתי לגסט האוס אחר שם פישפשתי בערמת כביסה נקייה של מישהו אחר עד שמצאתי את החולצה. כמו שהמאמא אומרת "sometime mama mistake".

בצהריים פינינו את החדר ושמנו את התיקים לשמירה אצל בעלי הבית. התקשרנו לזהבה וזאביק לאחל מזל טוב לבר המצווה של איתמר ועמיחי עשה סבב שיחות עם כל המשפחה כולל בעל החגיגה איתמר.       

התקבצנו חבורת ישראלים וירדנו רגלית אל לקשמן ג'ולה ההומה. בצד השני של הגשר התחיל דיון לאן הולכים, ופתאום אני מרגישה משהו רטוב מתחת לברך שלי. מבט לאחור הקפיץ אותי בצרחה, כאשר גיליתי שפרה בדקה עם אפה את מתיקות רגלי...

התיישבנו במסעדת "כנען", אכלנו לשובע ושמחנו בחברותא. נותרו שעתיים עד היציאה לדרך, החבורה התפזרה והילדים ביקשו ללכת להעביר את הזמן בבית חב"ד. נחנו, הילדים שיחקו מעט במחשב והזמן רץ.


קצת לפני השעה שש, עלינו למעלה, התארגנו על התיקים ויצאנו למסע לאמריצאר - נסענו באוטו ריקשה לתחנת האוטובוס של רישיקש, עלינו על אוטובוס להרידוואר ונסענו שעה עד לתחנה האחרונה, הסמוכה לתחנת הרכבת. הפעם הגענו לתחנה הנכונה והרבה לפני הזמן. עמיחי לקח את הילדים לאכול ואני נשארתי בתחנה לשמור על התיקים.

פגשנו את החבורה איתה אכלנו בבוקר והתמקמנו ליד הרציף המתאים. בשעה היעודה לא נראתה רכבת ברציף 2 אך תכונה רבה הייתה סביב רכבת שחנתה ברציף 3. עמיחי ונאור הלכו לברר את העניינים וחזרו לדווח שאמנם הרכבת לא עומדת ברציף המתאים אך זוהי הרכבת לאמריצאר.עלינו לרכבת ומצאנו את הקרון המתאים. בקרון השינה, שלושה דרגשים מכל צד, מסדרון צר ועוד שני דרגשים מהעבר השני של המעבר. המולה גדולה, רעש וריח מסריח מהשרותים.. הילדים מיד התמקמו על הדרגשים העליונים וחיכינו ליציאה לדרך. קרוב לשעה עשר הסתובבה הרכבת והתחברה לקרונות נוספים ברציף המקורי, רציף מספר שתיים, ויצאנו לדרך.

לקח זמן, אבל בסוף כל הילדים נרדמו. לעמיחי ולי עבר לילה מתיש מעט יותר. הרכבת עצרה פעמים רבות, האיש המוכר צ'אי בכל תחנה לא ריחם על הישנים והכריז על מרכולתו ברעש גדול ובשש בבקר התעוררנו להתארגן לקראת ירידה מהרכבת. בשבע בבקר לאחר שכולם התעוררו והתארגנו ירדנו מהרכבת בעיר אמריצאר השוכנת סמוך לגבול הודו פקיסטאן ובה שוכן המקדש המוזהב.

יום רביעי 11/5

נפרדנו מהחבורה ויצאנו למצוא תחבורה למקדש המוזהב. האוטובוס שנוסע לשם חינם בדיוק יצא לדרכו עמוס אנשים ולא רצינו לחכות לבא אחריו. נסענו במונית עד למקדש והתחלנו בחיפושים איפה מניחים את התיקים ואיפה ישנים הלילה? קראנו ושמענו על אולם שינה לתיירים במקדש, בו אין צורך לשלם על הלינה. כל אחד הפנה אותנו למקום אחר והתעייפנו מהסחיבה, מהחום ומחוסר הידיעה לאן ללכת.

בסוף מצאנו דלפק לשמירת חפצים והפקדנו את התיקים, כדי שיהיה פשוט יותר להסתובב. המשכנו לדלפק נוסף, בו מפקידים את הנעליים והלכנו לכיוון המקדש המוזהב. ולפני הכניסה גם שמנו על ראשינו מטפחות- גברים, נשים וילדים. המקדש הוא המקום המקודש ביותר לסיקים והוא ממוקם בלב בריכה ריבועית גדולה הקדושה גם היא. צעדנו בעקבות המאמינים הסיקים - הגברים, כולם, עם זקן ושפם מרשימים, חובשים טורבנים וחלקם גם חרב או פיגיון. עמדנו בתור להיכנס למקדש כשלידנו, המאמינים אוחזים בידם מנחות הנראות כמו חרוסת, לכוהני המקדש.

מראה המקדש מאוד מרשים - גם מבחוץ וגם מבפנים. בתוך המקדש ראינו חזן המקריא מתוך ספר  וסביבו חבורת נגנים המלווה אותו. התפילה נשמעת במערכת רמקולים סביב המקדש. בקומה השנייה ישב כוהן נוסף וקרא מתוך ספר ענקי. המשכנו גם לגג, שם גם היו כוהנים נוספים שקראו בספרים. מחוץ למקדש ראינו סיקים הטובלים במימי הבריכה.

מחוץ למקדש, עם המטפחות המדהימות

הספר הענקי

יצאנו מהמקדש ומצאנו את החדר המיועד ללינת תיירים. היה נראה שלא יהיה לנו מקום ושינינו את התוכניות. במקור תכננו לבקר בטקס נעילת הגבול הודו-פקיסטן המתקיים בשקיעה ולהמשיך למחרת לדרמסאלה. עקב העייפות, החום ושעדיין היינו ללא מקום לינה החלטנו לקחת את האוטובוס הקרוב לדרמסאלה היוצא בצהרים.

לפני הפרידה מהמקדש הלכנו לחדר האוכל הענקי. כמו כל שמירת החפצים והלינה, גם הארוחות הן ללא תשלום. בכניסה, כמו בסרט נע, קיבלנו צלחת גדולה, כוס וכף ועלינו לחדר האוכל בקומה השניה (התחתחון היה מלא). חדר האוכל הוא אולם ענקי ובו שורות שורות של אנשים היושבים על הרצפה ואוכלים. התיישבנו במקום שהראו לנו ומייד נגשו אלינו המתנדבים המחלקים את האוכל - אחד עם אורז. שני עם דאל, שלישי עם צ'פאטי ורביעי עם מים. תוך כדי הארוחה הם עברו בינינו וחילקו תוספות למעוניינים. במפתיע, הארוחה היתה טעימה מאוד. יחד איתנו באולם היו עוד מאות אנשים ולפי מה ששמענו, עשרות אלפים אוכלים במקום מדי יום. בגמר הארוחה פינינו את הכלים וראינו את שוטפי הכלים הרבים ואת הסירים הענקיים בהם מבושל האוכל. מחוץ לחדר האוכל התרעננו בקולה ולימונדה קרה שנמכרו במחיר סמלי.

חלק נוסף מהמקדש

עם אחד השומרים הסיקים

אוכלים באולם הענקי

שוטפי הכלים

אספנו את התיקים וחיפשנו מונית לתחנת האוטובוס. כנראה שהיינו באזור הסגור לתנועת כלי רכב, כיוון שראינו רק ריקשות אופניים. לבסוף, פנה אלינו נהג ריקשה ממונעת (שהיא גדולה יותר ובה אנחנו יכולים להידחס עם התיקים) והלכנו אחריו לרחוב צדדי, שם חיכתה הריקשה.

הגענו לתחנת האוטובוס ומיד שני אנשים שאלו עם אנחנו לדרמסאלה והצביעו על אחד האוטובוסים. הם לקחו את התיקים והעמיסו אותם על הגג (וכמובן דרשו תשלום על כך). בשל החום הרב, חיכינו מחוץ לאוטובוס עד שהנהג הניע ויצא לדרך. כמובן שאיו מזגן באוטובוס והרוח מהחלונות היתה חמה ומייבשת. לאחר כשלוש שעות עצרנו להפסקה בתחנה מרכזית של איזשהיא עיר והתרעננו עם שתיה קרה והמבורגר צמחוני.

בהמשך הנסיעה הגענו לאזור ההררי והאוטובוס החל לטפס לאיטו. בשלב זה, הוא גם עצר כל כמה דקות להעלות ולהוריד נוסעים והאוטובוס היה צפוף מאוד. לפחות הנוף היפה פיצה על הדוחק ופתאום איילת ואסף זיהו רכס מושלג באופק, אליו התקרבנו בקצב איטי.

בשבע בערב הגענו מוטשים לדרמסאלה. כל התיירים ירדו מהאוטובוס והסתכלו על הגג עם התיקים מחכים שמישהו יוריד אותם. הבנו שזה לא יקרה ואני ותייר נוסף טיפסנו על הגג והתחלנו להוריד את התיקים. דרמסאלה עצמה היא עיר לא מעניינת במיוחד והעניין בסביבה הוא בעיקר במקלוד-גאנז', בו יושבת הממשלה הטיבטית הגולה והכפרים הסמוכים - באגסו ודרמקוט. עלינו יחד עם כל התיירים לאוטובוס שנסע עוד רבע שעה למקלוד-גאנז' ומשם לקחנו מונית פצפונת לבאגסו. ירדנו ליד הגסט האוס, עליו המליץ נהג המונית (שדיבר עברית שוטפת) ולקחנו שני חדרים, מתוך כוונה לשפר עמדות בהמשך.

סחבק מוריד תיקים מהגג