גשרים ישרים וגבוהים

יום שני 2/5
זהו יומנו האחרון בנפאל ולמרות שכל כך רצינו לצאת מקטמנדו, פתאום העצב עופף אותי. סיכמנו עם בעל הגסט האוס שנוכל להשאיר את התיקים בחדר עד השעה אחת בצהריים, אז צריך לנסוע לשדה התעופה.
יצאנו לאכול ארוחת בוקר הכי פשוטה, במקום הכי פשוט. נישה קטנה מהרחוב עם ארבע שולחנות ושרפרפי עץ קטנים בו מגישים שתיה חמה או קרה, מוזלי וטוסט עם חביתה וזהו. הזמנו כמובן טוסט עם חביתה ושייק פירות מרענן ואכלנו לשובע. החלטנו להעביר את היום בנחת ובלימודים בבית חב"ד. הילדים למדו בתורות עם עמיחי, אני ואסף תרגלנו קצת אנגלית ואחר כך יצאתי לסיבוב אחרון ברחובות התאמל יחד עם תמר. היה רגוע ונחמד עד שהגיע השעה שתים עשרה וחצי וארוחת הצהריים שהזמנו בבית חב"ד עדיין לא היתה מוכנה. לבסוף הספקנו לאכול שניצל מעולה עם צ'יפס וסלט, להיפרד מכולם, לרוץ לגסט האוס, לאסוף תיקים ולנסוע במונית פעם אחרונה בסימטאות הצרות של התאמל כפרידה מנפאל.

בשדה התעופה מיששו שוב ושוב את התיקים ואת גופינו עד שלבסוף עלינו על המדרגות למטוס, שם מיששו אותנו עוד פעם! המקומות שלנו היו מפוזרים בזוגות בקדמת, אמצע וסוף המטוס. עמיחי ועומר התישבו מקדימה, אסף וגלעד באמצע ותמר ואני כמה שורות מאחוריהם. בשניה שתמר התמקמה בכסא היא פצחה במשפט האהוב עליה בימים אלה: "אמא, אין לי מה לעשות", שוב ושוב. כאשר המריא סוף סוף המטוס לטיסה הקצרה שלנו, הופעלו המסכים האישיים ותמר פצחה בסיבוב של משחקים וסרטים וחוזר חלילה.
הטייס הודיע שאנחנו לקראת נחיתה בדלהי בחום של ארבעים מעלות. הנחיתה עברה בשלום, ביקורת דרכונים, איסוף תיקים ויצאנו לחום בחוץ לקחת מונית לכיוון המיין באזאר במרכז העיר.

התקדמנו לאט בפקקים של דלהי במונית חדשה, כשהנהג הסביר את חוסר המזגן בכך שלא שילמנו עבור מזגן. הגענו למלון במרכז המיין באזאר, אותו בחרנו כי הוא ברמה סבירה ונמצא לא רחוק מתחנת הרכבת אליה אנו אמורים להגיע למחרת. יצאנו לסיבוב ברחובות הצפופים של דלהי, שתינו מיץ מנגו סחוט מרענן ואכלנו טאלי - מאכל הודי מאורז, ירקות ורטבים חריפים בתוספת צ'אפטי לארוחת ערב. במהלך הארוחה שתינו כולנו יחד כמעט ארבעה ליטרים של מים - היה ממש חריף.

יום שלישי 3/5
קמנו קצת לפני חמש בבוקר, כדי להספיק לרכבת שאמורה לצאת ב 5:50 לכיוון הארידוור, הסמוכה לרישיקש. נעזרנו בריקשת אופניים לסחיבת התיקים והגענו בחמש וחצי לתחנה העמוסה. מייד נצמד אלינו אדם, שאחרי הצצה בתדפיס הכרטיסים שהזמנו, אמר שהרכבת יוצאת מתחנת אולד דלהי ולא מתחנת ניו דלהי, בה היינו. רצתי מהר לקופות הכרטיסים לוודא שזהו המצב ושם גיליתי שאכן אנחנו בתחנה הלא נכונה והרכבת הבאה, בה יש מקומות, יוצאת בשלוש בצהרים. הרגשנו אבודים - בתחנה הלא נכונה, מוקדם לפנות בוקר, עם כל התיקים וילדים שפוכים.

התעשתנו מהר ואחרי סקר קצר אצל נהגי המוניות באזור, נסענו אל תחנת אוטובוסים, ממנה יוצאים אוטובוסים מקומיים לרישיקש. תפסנו מקומות לפני שהאוטובוס התמלא, הנחנו את התיקים בחשש רב ליד הנהג (אין תא מטען לאוטובוס) ויצאנו לדרך הארוכה. הנסיעה עברה בשלום עם רוכלים העולים ויורדים מהאוטובוס תוך כדי נסיעה, ואחרי שבע שעות ארוכות הגענו לרישיקש. לא ידענו באיזה אזור מבין שלושת מוקדי התיירות, כדאי לקחת מלון. בדקנו קודם את ה High Bank ,שהוא אזור גבוה הרבה מעל הגנגס ובו מספר גסט האוסים. כיוון שהמקום היה נראה לנו מרוחק ממרכז העניינים לקחנו את מטלטלינו ונסענו באוטו ריקשה (הטוקטוק המקומי) לבית חב"ד. בבית חב"ד פגשנו את זלמן ומירי השליחים המפעילים את בית חב"ד המקומי בשלושת החודשים האחרונים ואת ישי ואהוביה שני צעירים חב"דניקים העוזרים להם. השליחים קיבלו את פנינו בשמחה, שתיה ועוגת דבש טעימה. היינו עייפים ומותשים מהיום, מהדרך וממזל הביש מהבוקר. החלטנו לאכול ואחר כך לצאת לחפש גסט האוס. אכלנו ארוחת צהריים מאוחרת מאוד, נחנו מעט, השארנו את הילדים בבית חב"ד ויצאנו לכיוון לקשמן ג'ולה (ג'ולה=גשר).

האזור המתויר ברישקש סובב סביב שני גשרים החוצים את הגנגס - לקשמן ג'ולה ורם ג'ולה. הגשרים הם להולכי רגל, אופנועים/אופניים ופרות וקופים לרוב. סיור רעשני וקצר משני צידי הגשר הבהיר לנו שאנחנו מעדיפים אזור שקט ואחרי התייעצות עם אנשי בית חב"ד, לבסוף החלטנו על אזור ה High Bank, שאמנם מרוחק ממרכז העיר, אך הרבה יותר שקט וזול. התמקמנו במלון, רק כדי לגלות שהיום המעצבן הזה עדיין לא נגמר - כשפתחנו את המחשב גילינו שהמסך נסדק ויש עליו כתמים שחורים גדולים.

ספר רחוב

קוף ופרה על הגשר

יום רביעי 4/5
בבוקר הלכנו לגסט האוס השכן של ה"מאמא" לארוחת בוקר - חביתה עם טוסטים לכולנו ומוזלי עם בננות לתמר. בשעות הבוקר נחנו בחדר ובחצר הגסט האוס ועמיחי ירד אל העיר ההומה לצלם אנשים מברכים מזל טוב את איתמר החוגג בר מצווה בקרוב. בצהרים, כשהתאוששנו מהיום הקשה אמש, יצאנו לטייל למפל הסמוך לעיר. חצינו את הנהר בלאקשמן ג'ולה ואכלנו צהרים באחד הדוכנים הצמחוניים. בעיר הנחשבת דתית, כמעט כל המסעדות הן צמחוניות, דבר שמקל עלינו עם הארוחות.

מעבר לגשר מחכים ג'יפים רבים להסיע אנשים לכיוון אחד משלושת המפלים, הידועים בשמותיהם - המפל הראשון, המפל השני והמפל השלישי. אחרי נסיעה קצרה הגענו למפל הראשון. החבאנו את העגלה של תמר באחד השיחים והתחלנו לטפס. העלייה היתה קצרה ובסיומה ראינו כמה קופים מקפצים בצמרות העצים. לאחר כמה דקות נוספות הגענו אל הנחל ועצרנו בבריכונת לשכשוך קצר. המשכנו למפל מרענן ולאחריו לעוד אחד קטן יותר. בסך הכל היה מאוד נחמד - לא מפלים מרהיבים ואי אפשר ממש לשחות, אבל היה מרענן.

קופים שפגשנו בדרך למפל

אסף מתחבא בתוך המפל

כשירדנו חזרה מצאנו את העגלה של תמר פתוחה וקצת מעוקמת - כנראה מישהו שיחק איתה, אבל הצלחנו לסדר אותה. חזרנו בג'יפ העירה ולהפתעתנו פגשנו ברחוב את אפי, תרמילאי אותו אנו מכירים עוד מצ'אנג מאי. אחרי שיחה קצרה, הלכנו לחפש את טקס הפוג'ה, המתקיים סמוך לראם גו'לה בזמן השקיעה. אחרי שצעדנו כחצי שעה בין שני הגשרים, הגענו למקום בו יש מדרגות היורדות לגנגס ועליהם המאמינים מתפללים, טובלים בנהר ומשיטים עליו מנחות עשויות מפרחים ועליהם אש בוערת. כשהגענו הטקס היה לקראת סיום, אך עדיין היה מרשים.

טובלים בגנגס בשקיעה

עומר בודק את המים

חצינו את הגשר ולקחנו ריקשה ממונעת עד לבית חב"ד. פגשנו שוב את זלמן ומירי השליחים ולשמחת הילדים הכנו לארוחת ערב פתיתים אמיתיים מהארץ ו(פחות לשמחת הילדים) לביבות מירקות. אחרי השיעור התיישבנו לארוחת ערב עם שאר השליחים והמטיילים - אפילו פגשנו את רעות, חברה של תמר ושלנו מנפאל ונשארנו במקום עד שעה מאוחרת.

יום חמישי 6/4
איילת ואסף השכימו קום (יחסית לשאר) ויצאו בשמונה לשיעור יוגה. אנחנו קמנו לאיטנו ומתישהוא חצינו את הכביש לארוחת בוקר אצל המאמא. מאוחר יותר נפגשנו כולנו בלאקשמן ג'ולה. איילת סיפרה שהיה מעולה, ותפיסתה את היוגה השתנתה לגמרי ואסף אמר שזה לא בשבילו.

מצאנו סוכנות רפטינג וסגרנו אתם על טיול רפטינג מקוצר על הגנגס. המסלול המלא לא מתאים, לטענתם, לילדים ולכן נצא למסלול קצר יותר. תמר לא יכלה להצטרף ואיילת ויתרה (אחרי שהבטחתי לה רפטינג שווה יותר בהמשך).
אחרי שאיילת ואסף אכלו ארוחת בוקר בבית חב"ד, עלינו על הג'יפ של החברה, כשהסירה על הגג ונסענו כמה קילומטרים במעלה הגנגס. קיבלנו משוט, קסדה וחליפת הצלה וירדנו לכיוון הנהר. הזרימה בנהר היתה חזקה והמים היו קרים. אחרי הסבר קצר מהמדריך, שנקרא רבי, עלינו על הסירה ויצאנו לדרך.
אחרי כמה דקות של שיט קפצנו למים הקרים, בעידודו של רבי ונסחפנו להנאתנו בסמוך לסירה. טיפסנו חזרה והגענו אל הראפיד הראשון. רבי שאל "איזי או אקסטרים?", כמובן שענינו "אקסטרים" והוא כיוון את הסירה אל החלק הגועש יותר. הסירה הטלטלה בין הגלים במהירות גבוהה ואנחנו נשמענו לפקודותיו מתי לחתור ומתי לחדול.

יוצאים לדרך

אסף נסחף בזרם

שייטנו להנאתנו עד שרבי כיוון אותנו אל הגדה, שם עגנו סירות רבות נוספות. מהגדה בלט סלע גדול ועליו עשרות נערים הודים מחכים בתור לקפוץ למים. כמובן שגם גלעד ואסף עלו מייד וקפצו ללא פחד - הם כבר רגילים לגבהים האלה. עומר קפץ בהתחלה מגובה נמוך יותר, אך הרגיש שהוא חייב לקפוץ מגבוה יותר, כמוהם. אחרי היסוסים רבים הוא קפץ, אך במפגש עם המים קבל מכה בראש מהקסדה או מחליפת ההצלה שחנקה אותו. עזרתי לו מהר לצאת מהמים והוא התאושש במהירות.

עומר מתלבט אם לקפוץ...

... וקופץ

אסף מרחף

עומר אחרי ההתאוששות

חזרנו לשיט והגענו לראפיד נוסף, בו הסירה התקרבה מאוד לסלעים בגדה, אך עברנו גם אותו בשלום. בהמשך, הסירה נסחפה בזרימה של הגנגס ללא אירועים מיוחדים. עברנו מתחת ללאקשמן ג'ולה, עשינו שלום לאנשים על הגשר והגענו לתחנה האחרונה.

נפרדנו לשלום מרבי והלכנו לאכול צהרים. כשסיימנו הלכנו לבית חב"ד, שם סיפרו לנו שאיילת ותמר נסעו לשוק הממוקם בעיר יחד עם רעות. אחרי זמן קצר הן חזרו וספרו שהשוק סגור ביום חמישי אחה"צ.
שאלנו את מירי אם צריך להכין משהו לשבת והיא הציעה לילדים להכין עוגיות שוקולד צ'יפס. הם קפצו על ההצעה והתחילו בעבודה. בינתיים, היא שמעה שאסף מתגעגע לפיצה והחליטה להכין פיצות (בלי גבינה צהובה) לארוחת ערב. שמחנו לפגוש עוד כמה חבר'ה שהגיעו מקטמנדו ואחרי השיעור, כולנו ירדנו על פיצות ופסטה טעימה בארוחת הערב וכמובן טעמנו מהעוגיות הטעימות ואת חלקן האחר השארנו לשבת.
לאחר הארוחה נעמדנו סביב שולחן לקליעת חלות. כל חלה והסגנון שלה, על פי המעצב האישי שלה.

לשים בצק

מעצבים את החלות

יום שישי 6/5
קבענו עם עוד שלושה ישראלים לצאת לפארק מים Fun Valley הממוקם שעה נסיעה מהעיר. עצרנו ריקשה ממונעת וסיכמנו אתה על מחיר וכשעלינו, קפצו פתאום כל הנהגים וטענו שהנהג עקף את התור, הנהג אמר לנו שיאסוף אותנו דקה הליכה וכשנסע לשם, התנגש מרוב לחץ באחת הריקשות האחרות. עלינו על ריקשה אחרת, הורדנו עוד קצת את המחיר ויצאנו לדרך.

הגענו לפארק וקבענו עם הנהג שיחכה לנו עד שנסיים. בכניסה, קפץ עלינו שומר והסביר לנו שבתוך הפארק, הנשים חייבות ללכת עם מכנסים וחולצה שמסופקות על ידי הפארק, מטעמי צניעות.
נכנסנו ומייד איילת והבנות האחרות קיבלו חולצה אופנתית משגעת (בסגנון הודו) בהשאלה. נכנסנו והתחלנו לבדוק את הפארק. הבנים רצו מיד לבניין המגלשות וטיפסו שלוש קומות רק בשביל לשמוע שהמגלשות יתחילו לעבור בעוד 10 דקות. לעומר היה אסור במגלשות הגדולות, אלא רק בשלוש המגלשות שבבריכת הילדים. עומר קיבל את זה יפה ורץ להתגלש. פארק המים הוא פארק מים הודי על כל המשתמע מכך. לקחנו את זה בכיף וכך יצא שצחקנו הרבה. כאשר בריכת הגלים עובדת על ידי הגנרטור, המגלשות מושבתות... מתקני הלונה פארק ישנים ודי מגוחכים, המכוניות המתנגשות מתנגשות חזק מאוד ואין קסדות או קשירה לכסא (גלעד חטף מכה ובזה סיימנו את המתקן), מתקן הדיסקו מים מאוד פופולארי אצל ההודים, מדובר בזירמי מקלחת היוצאים מהתקרה ומוסיקת דיסקו רעשנית במיוחד.

בשתי מהמגלשות הגדולות יושבים על אבוב, באחת מתגלשים רגיל והרביעית היא מגלשה עולה וירדת לסירוגין ובה מתגלשים בשכיבה על הבטן על מזרון. במגלשה זו, עמיחי ואני ריחפנו עם המזרון באוויר (חוויה לא מומלצת!) וגלעד שהיה רזה מידי, נתקע על המגלשה בין העליות והיה צריך למשוך את עצמו למעלה...

אסף מתגלש

הפעם הוא הצליח לעבור

לאחר שעתיים של כיף התחיל פתאום לרדת גשם חזק עם טיפות כבדות וגדולות. מצאנו מחסה מפני הגשם בחדר משחקי הווידאו ואכלנו. כל הפארק הושבת למשך 20 דקות שבסופן חזרה השמש לזרוח והגשם פסק. שבנו למגלשות ובריכת הגלים עד שהחלטנו שמספיק. חזרנו לגסט האוס למקלחת ומנוחה וירדנו לבית חב"ד לעזור בהכנות לפני קבלת שבת.
בבית חב"ד ברישיקש ישנו מידי פעם עובד הודי זמני שעוזר לתפעל את המטבח אך העובדים מתחלפים, מבריזים ובאופן כללי אי אפשר לסמוך עליהם, לכן רוב העבודה מוטלת על כתפי השליחים ומתנדבים מתלהבים. כשהגענו למקום, ערכנו שולחנות, הכנו קצת סלטים והכנסנו שבת. לאט לאט התקבצו ציבור הישראלים, התפללנו ואכלנו סעודת שבת טעימה ומאוחר בלילה טיפסנו חזרה לגסט האוס.

גם כזה היה

שבת 7/5
קמנו ביקיצה טבעית (קולות הילדים הרעבים), ושמחנו שמירי מבית חב"ד ציידה אותנו בעוגיות שוקולד צ'יפס מעשה ידי הילדים. כירסמנו עוגיות התארגנו וירדנו באחת עשרה לבית חב"ד. מניין עדיין לא היה ובינתיים שתינו ואכלנו עוגה. תפילת שבת החלה אך בגלל שעדיין לא התקבץ מניין נעצרה התפילה לפני קריאת התורה, לסעודת שבת מתוך תקווה שעד סיום הארוחה יגיעו עוד גברים למניין המיוחל. החמין הבשרי היה מצויין ובסוף הארוחה אכלנו פירות ועוגות. לאחר הארוחה המשיכה התפילה ובסופה נשארנו לפטפט ולשחק כי נראה היה לנו חם מידי לטפס במעלה ההר עד למקום מגורינו.

פתאום התקדרו השמים, התחילו לרדת טיפות מים ואף ברד!!! למשך שניות ספורות. משפסק הגשם ניצלנו את ההפוגה ועלינו חבורה שלמה למעלה. לסעודה שלישית התכנסנו חבורת ישראלים במסעדת המאמא לטעום את הטאלי הידועה שלה. הטאלי הוא המקבילה ההודית לדאל באט של נפאל - אורז, ירקות מבושלים ונזיד עדשים/שעועית/חומוס. המאמא הגדילה לעשות והוסיפה אלו גובי שזה תבשיל תפו"א. הכל היה טעים ולא חריף במיוחד. למנה אחרונה אכלנו את עוגת הבנופי ששמענו עליה רבות והיא פצצת מתיקות וקלה להכנה ( אל דאגה המתכונים כבר בכיס). עמיחי עשה הבדלה ברוב עם ונפרדנו מהשבת.

בשבת פגשנו בבית חב"ד את יונה, אשה מקסימה מתקוע שהגיעה להודו כבר לליל הסדר. יונה במקצועה מנחה סדנאות כתיבה ואיכשהו עלה הרעיון והיא הסכימה בשמחה להעביר לנו סדנת התנסות במוצאי שבת. עם צאת השבת מיהרתי לרדת אל בית חב"ד שם נערכה הסדנה. אסף, מעט חושש מפני ההתנסות התלווה אלי בסופו של דבר. הסדנה הייתה נהדרת, פתחה לפני עולם חדש ומרגש. התבוננתי מידי פעם אל אסף כדי לראות האם הוא כותב ולהפתעתי כאשר שאלו מי מוכן לקרוא את מה שכתב, הסכים אסף שמישהו אחר יקריא את שלו. אחת מההנחיות של יונה הייתה שלא צריך להקפיד על כתב יפה או על כתיב נכון. הדבר שימח את אסף שגם כך הכתב שלו אינו קריא במיוחד. רעות שהתנדבה לקרוא את שכתב, נתקלה כצפוי בקשיים ואסף עזר לה להשלים את המשימה (גם הוא לא הצליח לקרוא הכל). הגאווה שלי הייתה בשיאה, לא היה כל כך אכפת לי מה כתב, כמו ששמחתי על עצם ההשתתפות בסדנה והיכולת לשתף. יונה עודדה אותו על כתיבתו ושמחה על שהסכים לקרוא.

רוב משתתפי הסדנה לא רצו לקרוא בכל רם ולשתף, ופתאום היא שאלה אותי אם ארצה לקרוא. חששתי מאוד אך הסכמתי. על הכתיבה היה להיות שוטפת, ישירות מהדמיון ליד ללא מעצורי ניתוח ומחשבה גם אם גולשים מנושא לנושא, גם אם גולשים מנושא הכתיבה שהוכרז. פעם ראשונה שנתתי דרור לכתיבה, והכתיבה זרמה ממעמקי ליבי. התרגשתי בזמן הקריאה ועוד יותר בזמן הניתוח של יונה. דמעות זלגו על לחיי והביכו אותי לא מעט. אחרי שסיימנו, אכלנו ארוחת מלווה מלכה ונפרדנו לשלום.