איילת בפרץ יצירתיות מטורף.
יש שני עדכונים קודמים אחד כאן והשני כאן. תהנו!
יום שישי 10/6
עוד בוקר רגוע בכפר השלו קלגה שבעמק פרוואטי. את הבוקר העברנו בנעימים בגסט האוס. ארוחת בוקר, קריאה בספר, משחקים והמשך הכנת המונפול המשפחתי. לקראת צהריים הלכנו עמיחי ואני יחד עם תמר, לבית היהודי לקלף, לחתוך, ללוש ולהרגיש איך השבת מתקרבת.
בכניסת שבת, הגענו שוב לבית להדלקת נרות וקבלת שבת משותפת. היינו במתכונת קטנה יותר משבועות, כשלושים איש עם שפע של אוכל המספיק לגדוד. אלון חברינו הפליא בהכנת ממולאים, שיצאו כמובן נהדר, אך גם אחרי שאכלנו ואכלנו נשארו עוד המון בסיר. לשלב העוגות הגענו כולנו מפוצצים אך תמיד יש מקום לעוגת שמרים...
שבת 11/6
בשעות הבוקר המאוחרות הגענו לבית היהודי לקידוש, פירות ועוגה. מניין לא התאסף אז עמיחי התפלל עם הילדים בנפרד. תמר,שיחקה עם ילדי הבית היהודי - נעמי ויוחאי וכמעט ולא הרגשנו אותה.
כאשר הרגשנו מספיק רעבים לחמין, התיישבנו לאכול, כחמישה עשר איש בלבד. שוב לא עמדנו בכמויות האוכל ונשאר שפע לבאים שהגיעו במהלך היום לבקר ומיכל מיד כיוונה אותם לשירות עצמי במטבח. עמיחי פרש לישון, אסף קיבל ספר קריאה וגלעד, עומר ותמר העבירו את שעות הצהריים במשחק עם נעמי ויוחאי בבית היהודי וסביבותיו. אני, שנשארתי להשגיח על הילדים, אך נותרתי כמעט ללא תעסוקה, שקעתי בשיחה נינוחה וקריאה על המזרונים הנוחים בבית.
במוצאי שבת לאחר הבדלה חגגנו לחנה יומולדת עם עוגת שוקולד שווה ואלון וכרמית הפתיעו במתנה שקנו לה. הילדים שעוד היו בקושי ערים, זללו מהעוגה וצנחו לישון לקראת היום המעייף הצפוי לנו מחר. נפרדנו מאלון החוזר לארץ בקרוב ומכרמית אותה נקווה לפגוש במנאלי.
יום ראשון 12/6
התיכנון היה לטפס היום לכפר קיריגנגה, אך הגשם החזק שירד לפנות בוקר, השאיר אותנו במיטות. לשמחת הילדים, הוחלט להישאר יום נוסף בקלגה, למרות שככל שהתקדם היום התבהרו השמים והשמש זרחה. בצהרים עברו במקום מיכל, איתמר והילדים בדרכם למטה, לעיר הגדולה קאסול והופתעו לראות אותנו. קבענו להפגש לארוחת ערב בבית היהודי, כאשר יחזרו מהסידורים בעיר.
זמן היה לנו בשפע והחלטתי לעשות כביסה. כיוון שעלינו עם ציוד מצומצם, אני כל הזמן מכבסת ותמר מאוד נהנית לעזור עם הרבה השפרצות מים וכיוון הצינור למקומות לא רצויים...
הבנים היו עסוקים במונפול, ותמר ואני יצאנו לטייל ברחבי הכפר. בכפר קלגה זורם נחל קטן ותמר נהנתה לעבור על הגשרים ובשלב מסויים להוריד סנדלים ולשחק במים במקלות, אבנים וגלגל קטן שמצאה בדרך, ובאמת לא צריך יותר מזה. פגשנו פרה, עשינו שלום לכל ילדי הכפר וחקרנו דרכים חדשות, עד שהתעייפנו וחזרנו לגסט האוס.
כאשר ירד החושך ומיכל ואיתמר עדיין לא חזרו היינו מודאגים מעט. גם הרעב תקף אותנו והחלטנו לא לחכות עם ארוחת ערב. מאוחר יותר עברה מיכל בגסט האוס להודיע שהם התעכבו אך חזרו בשלום ושמחנו לראותם. קבענו לבוא ולהפרד מחר עם שחר, לפי שנצא מהכפר.
הפסקת החשמל שהייתה כל היום המשיכה גם בערב וראג'ו בעל הגסט האוס הדליק גנרטור לתאורה וכך יכלנו, לשמחת הילדים לראות סרט (צעצוע של סיפור 3) שהוקרן בטלוויזיה ההודית בשעה תשע בערב?!
יום שני 13/6
התארגנו ליציאה מקלגה לכיוון הכפר קיריגנגה, במרחק כארבע-חמש שעות הליכה. מבעוד מועד דיברנו עם פורטר שגם יעזור בסחיבת התיקים וגם בהדרכת הדרך. שמענו הרבה המלצות על הטיול בעמק פרוואטי אך גם על הסיכונים שבו. מומלץ לא לטייל לבד בשבילים שבין הכפרים הרחוקים, גם עקב הדרכים התלולות וגם עקב העלמויות מטיילים שהיו לאורך השנים.
בשמונה וחצי התייצב הארי, הפורטר שלנו (ממש מקורי - הארי פורטר) וקצת אחרי תשע יצאנו לדרך אחרי פרידה מרגשת ממשפחת הבית היהודי שהייתה לנו בית חם בשבוע האחרון, והבטחה להפגש בארץ בעתיד. תמר נתנה מתנה לנעמי וזו החזירה לה מיד במתנה משלה.
עזבנו את קלגה ונכנסנו לתוך יער ענק עם עצים גבוהים. הארי הלך בקצב שלנו ועזר לילדים כשהיה צורך. הדרך עברה בעליות בעיקר, קצת ירידות ושטחים מישוריים שחיברו בין הכל. עברנו מעל וליד מפלי מים שוצפים ונהננו מכל רגע. תמר הייתה על כתפי עמיחי הפורטר ושאר הילדים צעדו באופן שלא מפסיק להרשים אותנו גם אחרי שבעה חודשי טיול.
שעה לפני סוף המסלול עצרנו בבית תה קטן על גדות מפל ונהנינו מצ'אי חם ומנוחה. החלק האחרון במסלול היה הקשה ביותר גם בגלל העליה אך בעיקר בגלל העייפות. לאחר כחמש שעות הליכה הודיע הארי שהגענו לכפר. הרמנו את עייננו והנה ראינו על הר ירוק ונחמד מספר מבנים שנראו ארעייים ומכוסים יריעות פלסטיק צבעוניות. ה"כפר" קיריגנגה הוא מקום תיירותי לחלוטין הקיים רק בעונה המתויירת ומסתמך על תיירים הודים וזרים המגיעים אליו בגלל מיקומו היפה וקרבתו למעיינות חמים הנמצאים בפסגת הכפר. רוב ה"כפר" הוא מסעדות שבהם יכולים המבקרים לישון, ומעט חדרי אירוח הצמודים למסעדה. החלטנו להתמקם ולנסות את הלינה במסעדה לאחר שהובטח לנו שיש שמיכות ללילה.
נפרדנו מהארי וכיוון שהשמים התקדרו, החלטנו למהר לכיוון המעיינות החמים ולרחוץ בהם לפני שיבוא גשם. טיפוס קצר, שהיינו מוכנים לוותר עליו לאחר יום של טיפוסים, הוביל לפסגת הכפר, שם מצאנו בריכת מים חמים עד רותחים המתמלאת כל הזמן מזרם מים מההר ומתנקזת בצינורות מים בצידה התחתון של הבריכה. יש לרחוץ את הגוף קודם כל בצינורות ואח"כ אפשר להכנס לבריכה. לנשים, נבנתה מסביב לבריכה נוספת, גדר עץ, כך שהפרטיות מתאפשרת לרחצה.
הבנים רצו מיד לבדוק את המים וגילו שהם חמים מאוד. הגענו מצויידים בסבון ומגבת וכולם קיבלו רחצה הגונה, אחריה טבלו במי הבריכה. אני הלכתי למתחם הבנות וגיליתי שכולו שלי. גם לבנות יש מתחם שטיפת גוף מצינורות המנקזים את הבריכה, אך אצלנו הרצפה כה חלקה, שמיד כשנעמדתי ליד הצינור החלקתי ונפלתי. למזלי נחתתי טוב ורק אז ראיתי את כתובת האזהרה באנגלית ועברית!!. לא הבנתי איך אני אמורה להתרחץ עד שהצטרפה אלי בחורה הודית, תיירת מניו -דלהי שהסבירה לי היכן להחזיק בצינור ואיפה לייצב את הרגליים.
החום הגדול של המים עייף את כולנו מהר וירדנו לפנות ערב חזרה למסעדה/מקום לינה.
הזמנו אוכל ונהננו מן הנוף. המוזיקה שלא פסקה לרגע, הצליחה לעצבן אך גם אליה התרגלנו בסוף. לפנות ערב התמלא האוהל והיה רועש, שמח ומלא עשן מעשנים מכל הסוגים. התנדורי - תנור עצים במרכז האוהל, הודלק והתקבצנו סביבו להתחמם. מטיילים שהכרנו כבר, הצטרפו אלינו ונהנו לשחק עם הילדים. אני חייבת להודות שאני מופתעת כל פעם מחדש שהילדים שלי מעניינים את החבר'ה הצעירים. הם מאמצים אותם, משתפים אותם בשיחות, רוצים לשמוע את דעתם ומשחקים איתם. הלב מתחמם כל פעם מחדש כשאני מסתכלת על הסיטואציה מהצד.
לאט לאט, על אף הרעש וההמולה באוהל, התעייפו הילדים ופרשו לישון. מצאנו להם שמיכות מחממות והשכבנו אותם באחת הפינות, על מזרונים צמודים. כל הילדים ישנו מצויין עד הבוקר, אנחנו זה כבר סיפור אחר... לא מצאנו שמיכות עבות והיה לנו קר. הרעש היה עד מאוחר והמזרון לא ממש נוח. עוד בערב החלטנו שלא נשארים לילה נוסף אלא ממשיכים מחר ליעד הבא, הכפר טוש (עם חולם).
יום שלישי 14/6
השכמנו קום ויצאנו לנשום אוויר צח בחוץ. לאט, לאט התקבצו הילדים ותוך שניה היו רעבים. עיכבנו את הרעב קצת עם שתיה חמה והתחממנו בשמש. לקראת השעה עשר אכלנו ארוחת בוקר ועמיחי מצא פורטר שילווה אותנו גם היום. חבר'ה צעירים ששמעו שאנחנו יורדים החליטו להצטרף וכך התקבצה לה חבורה של המשפחה, ארבע בנות, שני בחורים ופורטר. קצת אחרי 12 יצאנו לדרך, שכפי שהובטח לנו אכן הייתה קלה יותר ולו בגלל שהייתה ברובה בירידה.
בתחילת הדרך חזרנו על סוף המסלול של אתמול עד לפיצול בבית התה. הפורטר ואחד מהבחורים הלכו ממש מהר וכך גם אסף וגלעד. תוך זמן קצר נעלמו הבחורות משדה הראיה וביקשנו מהפורטר שיאט מעט את הקצב שנוכל ללכת בחבורה.
אחרי עצירה קצרה למנוחה בית התה ירדנו בשביל אל נהר פרוואטי הגועש, המלווה אותנו בכל ימי שהייתנו בכפרים. חצינו בגשר את הנהר, מעל סדרת מפלים ענקיים והילדים ערכו קרב "חרבות" ממקלות על הדשא, בזמן שאנחנו הסדרנו נשימה. השביל היה מאוד ברור ומסודר ותמר זכתה לרדת מהמנשא ולהלך בו עד שהפערים נעשו גדולים מידי וחזרנו למתכונת רגילה.
בכפר "נקטן" השוכן על מורדות ההר עצרנו לשתות צ'אי ולאכול בסקוויטים כארוחת צהריים זמנית. משיצאנו מהכפר התחיל לרדת גשם חזק ולא היה לנו מקום מסתור. כל שנותר היה להמשיך ללכת ולקוות שהגשם יפסק במהרה. לאחר שכוסו כל התיקים ואנחנו נרטבנו כהוגן הפך הגשם לזרזיף לא משמעותי ונשמנו לרווחה.
הגענו חזרה למקום הקמת הסכר במורדות ההרים, מהם יצאנו לקלגה לפני כשבוע. נפרדנו מהבנות שנסעו חזרה לקאסול ולקחנו מונית לטוש. בשנה שעברה נכבשה דרך עפר עד לכניסה לכפר וכך נחסכה מאיתנו עוד עליה מפרכת. בכניסה לכפר עובר נחל צר ומעליו גשר אותו לא יכולה מכונית לעבור. ירדנו מהמונית, שמנו תיקים על הגב ויצאנו ל"מיני טרק" במשעולי הכפר בחיפוש אחרי גסט האוס. בתי האירוח לתיירים נמצאים במעלה הכפר שם התצפית על ההרים מושלמת. בשביל תצפית טובה צריך לעלות...
מצאנו גסט האוס והתפנקנו בחדר עם שרותים ומקלחת מים חמים!! אני ותמר התקלחנו ויצאנו כולנו לחפש את המסעדה היחידה בכפר, ששמענו עליה שהיא צמחונית. עמיחי מצא אותה מסתתרת והוביל אותנו בדרך לא דרך עד שהגענו אל מבנה קטן מול נוף הרים מדהים. הזמנו אוכל טעים ושיחקנו "שלום לנסיך" - משחק קלפים חדש שלמדנו רק אתמול. עקב שאגות הצחוק הציצו אלינו בעלי הבית כל פעם לראות שהכל בסדר.
מקלחות תמונות אחרונות של שקיעה בהרים ממרפסת החדר והופס למיטה.
יום רביעי 15/6
אני ערה כבר מארבע בבוקר וכותבת במחשב, משלימה ימים שלא נכתבו, מודעת לעיכוב הגדול בפרסום הבלוג. מחמש וחצי אני יושבת וכותבת במרפסת מול נוף מדהים וזריחת קרניים ראשונות על ההרים. אני שמחה ומודעת למזלי הטוב, לאושר המשפחתי ולחוויה החזקה אותה אנו עוברים. בשעות שקטות כאלה, השלווה הנופלת עלי מחדדת רגשות וקל יותר להיות מודעת עליהם. המחשבות על המשפחה, החזרה הביתה, החברים והחיים שיהיו אחרי החזרה עולים שוב ושוב.
היום אנחנו מתכננים לעזוב את הכפר מוקדם, לנסוע לקאסול, לאסוף חפצים ולאכול ואז לנסוע למנאלי, היעד הבא במסע. במהלך הדרך צריך לעבור בעיר בונטאר לאסוף פלאפון שהתקלקל ולעבור בעיר קולו לאיסוף משקפיים חדשות של עמיחי. יום מלא סידורים ונסיעות צפוי לנו, ואני ערה מארבע...
בשעה שמונה הצטרפו אלי עמיחי ותמר והערנו את הבנים. ירדנו עמיחי ואני לשתות צ'אי של בוקר, הזמנו מונית וחזרנו לגסט האוס לארוז תיקים. בתשע בבוקר היינו מחוץ לגסט האוס בדרכינו אל הכניסה לכפר. פגשנו את המונית והגענו לעיירה ווראשני. בזמן ההמתנה לאוטובוס שתו הילדים צ'אי והתבוננו בכלבים הרבים שהסתובבו שם.
בשעה עשר הגיע האוטובוס וכיוון שזוהי תחנתו הראשונה, היה לכולנו מקום בשפע. החלטנו להוסיף ליום העמוס הזה תחנה נוספת - העיירה מאניקאראן, השוכנת על הנהר ליד נביעות מים חמים ומקודשת לסיקים והינדים כאחד. העיירה נמצאת על הדרך של האוטובוס, קצת לפני קאסול. הדרך המשובשת והמפותלת עברה מהר, כאשר הנהג מאט כל פעם שמגיע כלי רכב ממולו וצריך להחליט מי ייסע אחורה ויפנה מקום לרכב השני, כי הדרך ברובה, צרה מלהכיל שני כלי רכב גדולים.
ירדנו מהאוטובוס מול המקדש במאניקאראן. על גדת הנחל נבנתה מפלצת בטון בה נמצאים המקדש, אולמות רחצה במי המעיין החמים, חדרי אירוח לעולים לרגל ועוד. המקדש נראה כחיקוי קצת עלוב למקדש אמריצר בו טיילנו לפני מספר שבועות. הכל אותו דבר רק פחות גדול, פחות נקי, ופחות מפואר. הפקדנו תיקים בשמירת חפצים ונעליים בשמירת נעליים, תמר ואני שמנו מטפחות מנצנצות על הראש (לשמחת תמר). נכנסנו לראות את המקדש ואחריו פקדנו את אולם האוכל, שם לשמחת הילדים הוגש טאלי צמחוני, חינם לכל דורש עם תוספות. האוכל לא היה כל כך טעים ומיצינו מהר.
נעלנו נעליים ועלינו לבזאר הקטן המצוי באחד הרחובות הסמוכים. הבזאר המופנה לתיירים הודים מכיל כמות גדולה של פלסטיקים - צמידים, משחקי ילדים ועוד. כל ילד קיבל הקצבה ומצא לעצמו פלסטיק כלבבבו - תמר סוף סוף קיבלה צמידים המתאימים לה, עומר מצא משחק של בן-טן, גלעד קנה קפיץ צבעוני ואסף שלא מצא כלום, קנה בסוף קובייה הונגרית.
נפרדנו מהעיר לשלום ועלינו על האוטובוס לעיירה קאסול. ירדנו מול הגסט האוס בו התאכסנו לפני עשרה ימים, מתלבטים האם לבלות כאן את הלילה ולצאת מחר רעננים לדרך למאנלי. "אין חדרים פנויים" דיווחה לנו בעלת הגסט האוס ופתרה את ההתלבטות. אספנו את התיקים שנשארו בשמירת חפצים והלכנו לבית חב"ד הקרוב לנוח, להגיד שלום ולתפוס את האוטובוס משם. הילדים חשו שוב ברעב והזמנו שניצל בלאפה לדרך, כדי שלא נפספס את האוטובוס. האוטובוס הראשון היה מפוצץ אנשים אז חיכינו לשני, עליו עלינו. התיקים הועמסו על הגג ואנחנו נדחסנו פנימה מחפשים פיסת ספסל לשבת. מצאנו מקומות ויצאנו לדרך של כשעה וחצי עד לעיר בונטאר.
נפרדנו מקאסול ולאט לאט גם מנופי עמק פרוואטי, מהעמק הצר בו מתחתר נהר גועש ואפור עד לנקודת המפגש עם נהר ביאס, כחול, בפתח עמק קולו, שבכניסה לעיר בונטאר. ירדנו בעיר והתמקמנו עם התיקים בקיוסק קטן לאכול את הלאפות, בזמן שעמיחי רץ להביא את הפלאפון. עמיחי חזר עם פלאפון לא מתוקן ועלינו שוב על האוטובוס לנסיעה קצרה עד לעיר קולו. בקולו ירדנו עם כל התיקים, ממש מול חנות המשקפיים, התיישבנו בצד הדרך ועמיחי הלך לסידורים אחרונים.
נכון שעד כאן נשמע יום מפרך במיוחד?
אז זהו, שלא. עד כאן התקבל הכל ברוגע ושלווה. הדרכים עברו בשלום ולא היינו מותשים כלל, אך מכאן והלאה הכל הלך ונעשה מתיש...
עמיחי לא הצליח להוציא כסף משום כספומט כדי לשלם על המשקפיים ונאלצנו להמיר דולרים באחת החנויות. היינו עם כסף מצומצם וידענו שנהיה חייבים למצוא כספומט מיד כשנגיע למנאלי. מלווים במשקפיים חדשות, עלינו על אוטובוס למנאלי שהיה ריק באופן מפתיע. הדרך למנאלי הייתה מאוד פקוקה ועברה בעצלתיים. העייפות ירדה על כולנו. בשעת ערב חשוכה הגענו לתחנה המרכזית בניו מנאלי וירדנו מהאוטובוס לתוך ההמולה, הצפיפות ועומס הודים.
העיר מנאלי המחולקת לניו ואולד מנאלי ומשמשת עיירת נופשת לזרים והודים כאחד. בחודש זה, יש חופש מבתי הספר באזור דלהי, ורבים מגיעים לנפוש כאן ובורחים מהחום הגדול בדלהי. האוטובוס מוריד את הנוסעים צמוד לרחוב "המול" העמוס, בניו מנאלי ואזור הגסט האוסים לתיירים נמצא באולד מנאלי, כך שהיה צורך לחצות את העומס ולמצוא מונית שתיקח אותנו למחוז חפצינו. עומס התנועה במקום והבלאגן השרו על כולנו לאות ועצבנות. נהגי המוניות לא הסכימו לקחת אותנו בגלל הפקקים והתחלנו ללכת ברגל. בין לבין ניסה עמיחי להוציא כסף בכספומטים, ללא הצלחה. אחרי שהלכנו כברת דרך, בעלייה, עם התיקים עלינו, הצלחנו לעצור ריקשה ממונעת, שעצרה לנו ריקשה נוספת. עלינו כולנו עם התיקים על שתיהן ונסענו לאולד מנאלי.
ביקשנו לרדת ליד בית חב"ד, אך התברר שזו הייתה טעות. אולד מנאלי הוא רחוב ארוך בעליה תלולה. בית חב"ד נמצא בתחתיתו, ורוב הגסט האוסים נמצאים במעלה הרחוב. התחלנו לטפס ברחוב עד שנעצרנו בצד הדרך, התמקמנו, ועמיחי הלך לחפש גסט האוס פנוי. הוא חזר בידיים ריקות, כל הגסט האוסים הזולים מלאים ויש רק מספר חדרים אבל במחיר מופקע (יחסית להודו..). המשכנו לעלות ברחוב, תמר כבר ישנה בעגלה. כדי לקצר את הסיפור, התמקמנו לבסוף בגסט האוס נחמד אך מרוחק מעט, כולנו בחדר אחד, עם מזרונים נוספים. בעל המקום הודיע לנו שבאחת וחצי בלילה מתפנה חדר אליו נוכל להיכנס מחר. באחת עשרה בלילה התמקמנו בחדר עם מקלחת ושרותים בתוך החדר, דבר שלא היה לנו כבר הרבה זמן וצללנו לשינה עמוקה. בחמש וחצי בבוקר!!! מעיר אותנו בעל הגסט האוס, כדי לשאול איזה חדר נעדיף שהוא ישמור לנו, עמיחי ענה בעיניים עצומות וחזרנו לישון... כך נגמר המסע הגדול למנאלי.
יש שני עדכונים קודמים אחד כאן והשני כאן. תהנו!
יום שישי 10/6
עוד בוקר רגוע בכפר השלו קלגה שבעמק פרוואטי. את הבוקר העברנו בנעימים בגסט האוס. ארוחת בוקר, קריאה בספר, משחקים והמשך הכנת המונפול המשפחתי. לקראת צהריים הלכנו עמיחי ואני יחד עם תמר, לבית היהודי לקלף, לחתוך, ללוש ולהרגיש איך השבת מתקרבת.
בכניסת שבת, הגענו שוב לבית להדלקת נרות וקבלת שבת משותפת. היינו במתכונת קטנה יותר משבועות, כשלושים איש עם שפע של אוכל המספיק לגדוד. אלון חברינו הפליא בהכנת ממולאים, שיצאו כמובן נהדר, אך גם אחרי שאכלנו ואכלנו נשארו עוד המון בסיר. לשלב העוגות הגענו כולנו מפוצצים אך תמיד יש מקום לעוגת שמרים...
שבת 11/6
בשעות הבוקר המאוחרות הגענו לבית היהודי לקידוש, פירות ועוגה. מניין לא התאסף אז עמיחי התפלל עם הילדים בנפרד. תמר,שיחקה עם ילדי הבית היהודי - נעמי ויוחאי וכמעט ולא הרגשנו אותה.
כאשר הרגשנו מספיק רעבים לחמין, התיישבנו לאכול, כחמישה עשר איש בלבד. שוב לא עמדנו בכמויות האוכל ונשאר שפע לבאים שהגיעו במהלך היום לבקר ומיכל מיד כיוונה אותם לשירות עצמי במטבח. עמיחי פרש לישון, אסף קיבל ספר קריאה וגלעד, עומר ותמר העבירו את שעות הצהריים במשחק עם נעמי ויוחאי בבית היהודי וסביבותיו. אני, שנשארתי להשגיח על הילדים, אך נותרתי כמעט ללא תעסוקה, שקעתי בשיחה נינוחה וקריאה על המזרונים הנוחים בבית.
במוצאי שבת לאחר הבדלה חגגנו לחנה יומולדת עם עוגת שוקולד שווה ואלון וכרמית הפתיעו במתנה שקנו לה. הילדים שעוד היו בקושי ערים, זללו מהעוגה וצנחו לישון לקראת היום המעייף הצפוי לנו מחר. נפרדנו מאלון החוזר לארץ בקרוב ומכרמית אותה נקווה לפגוש במנאלי.
יום ראשון 12/6
התיכנון היה לטפס היום לכפר קיריגנגה, אך הגשם החזק שירד לפנות בוקר, השאיר אותנו במיטות. לשמחת הילדים, הוחלט להישאר יום נוסף בקלגה, למרות שככל שהתקדם היום התבהרו השמים והשמש זרחה. בצהרים עברו במקום מיכל, איתמר והילדים בדרכם למטה, לעיר הגדולה קאסול והופתעו לראות אותנו. קבענו להפגש לארוחת ערב בבית היהודי, כאשר יחזרו מהסידורים בעיר.
זמן היה לנו בשפע והחלטתי לעשות כביסה. כיוון שעלינו עם ציוד מצומצם, אני כל הזמן מכבסת ותמר מאוד נהנית לעזור עם הרבה השפרצות מים וכיוון הצינור למקומות לא רצויים...
הבנים היו עסוקים במונפול, ותמר ואני יצאנו לטייל ברחבי הכפר. בכפר קלגה זורם נחל קטן ותמר נהנתה לעבור על הגשרים ובשלב מסויים להוריד סנדלים ולשחק במים במקלות, אבנים וגלגל קטן שמצאה בדרך, ובאמת לא צריך יותר מזה. פגשנו פרה, עשינו שלום לכל ילדי הכפר וחקרנו דרכים חדשות, עד שהתעייפנו וחזרנו לגסט האוס.
 |
| בנות הכפר |
 |
| שדה ירוק מחוץ לגסט האוס שלנו. |
כאשר ירד החושך ומיכל ואיתמר עדיין לא חזרו היינו מודאגים מעט. גם הרעב תקף אותנו והחלטנו לא לחכות עם ארוחת ערב. מאוחר יותר עברה מיכל בגסט האוס להודיע שהם התעכבו אך חזרו בשלום ושמחנו לראותם. קבענו לבוא ולהפרד מחר עם שחר, לפי שנצא מהכפר.
הפסקת החשמל שהייתה כל היום המשיכה גם בערב וראג'ו בעל הגסט האוס הדליק גנרטור לתאורה וכך יכלנו, לשמחת הילדים לראות סרט (צעצוע של סיפור 3) שהוקרן בטלוויזיה ההודית בשעה תשע בערב?!
יום שני 13/6
התארגנו ליציאה מקלגה לכיוון הכפר קיריגנגה, במרחק כארבע-חמש שעות הליכה. מבעוד מועד דיברנו עם פורטר שגם יעזור בסחיבת התיקים וגם בהדרכת הדרך. שמענו הרבה המלצות על הטיול בעמק פרוואטי אך גם על הסיכונים שבו. מומלץ לא לטייל לבד בשבילים שבין הכפרים הרחוקים, גם עקב הדרכים התלולות וגם עקב העלמויות מטיילים שהיו לאורך השנים.
בשמונה וחצי התייצב הארי, הפורטר שלנו (ממש מקורי - הארי פורטר) וקצת אחרי תשע יצאנו לדרך אחרי פרידה מרגשת ממשפחת הבית היהודי שהייתה לנו בית חם בשבוע האחרון, והבטחה להפגש בארץ בעתיד. תמר נתנה מתנה לנעמי וזו החזירה לה מיד במתנה משלה.
 |
| חיבוק אחרון |
עזבנו את קלגה ונכנסנו לתוך יער ענק עם עצים גבוהים. הארי הלך בקצב שלנו ועזר לילדים כשהיה צורך. הדרך עברה בעליות בעיקר, קצת ירידות ושטחים מישוריים שחיברו בין הכל. עברנו מעל וליד מפלי מים שוצפים ונהננו מכל רגע. תמר הייתה על כתפי עמיחי הפורטר ושאר הילדים צעדו באופן שלא מפסיק להרשים אותנו גם אחרי שבעה חודשי טיול.
 |
| חוצים נהר על גזע עץ |
 |
| ועוד אחד - עם מפל מרשים ברקע |
 |
| אייל שפגשנו בדרך |
שעה לפני סוף המסלול עצרנו בבית תה קטן על גדות מפל ונהנינו מצ'אי חם ומנוחה. החלק האחרון במסלול היה הקשה ביותר גם בגלל העליה אך בעיקר בגלל העייפות. לאחר כחמש שעות הליכה הודיע הארי שהגענו לכפר. הרמנו את עייננו והנה ראינו על הר ירוק ונחמד מספר מבנים שנראו ארעייים ומכוסים יריעות פלסטיק צבעוניות. ה"כפר" קיריגנגה הוא מקום תיירותי לחלוטין הקיים רק בעונה המתויירת ומסתמך על תיירים הודים וזרים המגיעים אליו בגלל מיקומו היפה וקרבתו למעיינות חמים הנמצאים בפסגת הכפר. רוב ה"כפר" הוא מסעדות שבהם יכולים המבקרים לישון, ומעט חדרי אירוח הצמודים למסעדה. החלטנו להתמקם ולנסות את הלינה במסעדה לאחר שהובטח לנו שיש שמיכות ללילה.
 |
| הפסקת צ'אי |
 |
| שב אצלי על כף היד |
 |
| למרגלות קיריגנגה |
נפרדנו מהארי וכיוון שהשמים התקדרו, החלטנו למהר לכיוון המעיינות החמים ולרחוץ בהם לפני שיבוא גשם. טיפוס קצר, שהיינו מוכנים לוותר עליו לאחר יום של טיפוסים, הוביל לפסגת הכפר, שם מצאנו בריכת מים חמים עד רותחים המתמלאת כל הזמן מזרם מים מההר ומתנקזת בצינורות מים בצידה התחתון של הבריכה. יש לרחוץ את הגוף קודם כל בצינורות ואח"כ אפשר להכנס לבריכה. לנשים, נבנתה מסביב לבריכה נוספת, גדר עץ, כך שהפרטיות מתאפשרת לרחצה.
הבנים רצו מיד לבדוק את המים וגילו שהם חמים מאוד. הגענו מצויידים בסבון ומגבת וכולם קיבלו רחצה הגונה, אחריה טבלו במי הבריכה. אני הלכתי למתחם הבנות וגיליתי שכולו שלי. גם לבנות יש מתחם שטיפת גוף מצינורות המנקזים את הבריכה, אך אצלנו הרצפה כה חלקה, שמיד כשנעמדתי ליד הצינור החלקתי ונפלתי. למזלי נחתתי טוב ורק אז ראיתי את כתובת האזהרה באנגלית ועברית!!. לא הבנתי איך אני אמורה להתרחץ עד שהצטרפה אלי בחורה הודית, תיירת מניו -דלהי שהסבירה לי היכן להחזיק בצינור ואיפה לייצב את הרגליים.
החום הגדול של המים עייף את כולנו מהר וירדנו לפנות ערב חזרה למסעדה/מקום לינה.
 |
| אסף נהנה מהמים הרותחים |
 |
| וכולנו נהנים מהלוקיישן |
הזמנו אוכל ונהננו מן הנוף. המוזיקה שלא פסקה לרגע, הצליחה לעצבן אך גם אליה התרגלנו בסוף. לפנות ערב התמלא האוהל והיה רועש, שמח ומלא עשן מעשנים מכל הסוגים. התנדורי - תנור עצים במרכז האוהל, הודלק והתקבצנו סביבו להתחמם. מטיילים שהכרנו כבר, הצטרפו אלינו ונהנו לשחק עם הילדים. אני חייבת להודות שאני מופתעת כל פעם מחדש שהילדים שלי מעניינים את החבר'ה הצעירים. הם מאמצים אותם, משתפים אותם בשיחות, רוצים לשמוע את דעתם ומשחקים איתם. הלב מתחמם כל פעם מחדש כשאני מסתכלת על הסיטואציה מהצד.
לאט לאט, על אף הרעש וההמולה באוהל, התעייפו הילדים ופרשו לישון. מצאנו להם שמיכות מחממות והשכבנו אותם באחת הפינות, על מזרונים צמודים. כל הילדים ישנו מצויין עד הבוקר, אנחנו זה כבר סיפור אחר... לא מצאנו שמיכות עבות והיה לנו קר. הרעש היה עד מאוחר והמזרון לא ממש נוח. עוד בערב החלטנו שלא נשארים לילה נוסף אלא ממשיכים מחר ליעד הבא, הכפר טוש (עם חולם).
יום שלישי 14/6
השכמנו קום ויצאנו לנשום אוויר צח בחוץ. לאט, לאט התקבצו הילדים ותוך שניה היו רעבים. עיכבנו את הרעב קצת עם שתיה חמה והתחממנו בשמש. לקראת השעה עשר אכלנו ארוחת בוקר ועמיחי מצא פורטר שילווה אותנו גם היום. חבר'ה צעירים ששמעו שאנחנו יורדים החליטו להצטרף וכך התקבצה לה חבורה של המשפחה, ארבע בנות, שני בחורים ופורטר. קצת אחרי 12 יצאנו לדרך, שכפי שהובטח לנו אכן הייתה קלה יותר ולו בגלל שהייתה ברובה בירידה.
 |
| השמש עולה מול הכפר |
 |
| שיירת כבשים שעברה לידינו |
בתחילת הדרך חזרנו על סוף המסלול של אתמול עד לפיצול בבית התה. הפורטר ואחד מהבחורים הלכו ממש מהר וכך גם אסף וגלעד. תוך זמן קצר נעלמו הבחורות משדה הראיה וביקשנו מהפורטר שיאט מעט את הקצב שנוכל ללכת בחבורה.
אחרי עצירה קצרה למנוחה בית התה ירדנו בשביל אל נהר פרוואטי הגועש, המלווה אותנו בכל ימי שהייתנו בכפרים. חצינו בגשר את הנהר, מעל סדרת מפלים ענקיים והילדים ערכו קרב "חרבות" ממקלות על הדשא, בזמן שאנחנו הסדרנו נשימה. השביל היה מאוד ברור ומסודר ותמר זכתה לרדת מהמנשא ולהלך בו עד שהפערים נעשו גדולים מידי וחזרנו למתכונת רגילה.
 |
| הנהר הגועש |
 |
| תמר עם שחף |
 |
| תושבי הכפר שלטשו בי עיניים (טוב נו, בתמר...) |
הגענו חזרה למקום הקמת הסכר במורדות ההרים, מהם יצאנו לקלגה לפני כשבוע. נפרדנו מהבנות שנסעו חזרה לקאסול ולקחנו מונית לטוש. בשנה שעברה נכבשה דרך עפר עד לכניסה לכפר וכך נחסכה מאיתנו עוד עליה מפרכת. בכניסה לכפר עובר נחל צר ומעליו גשר אותו לא יכולה מכונית לעבור. ירדנו מהמונית, שמנו תיקים על הגב ויצאנו ל"מיני טרק" במשעולי הכפר בחיפוש אחרי גסט האוס. בתי האירוח לתיירים נמצאים במעלה הכפר שם התצפית על ההרים מושלמת. בשביל תצפית טובה צריך לעלות...
מצאנו גסט האוס והתפנקנו בחדר עם שרותים ומקלחת מים חמים!! אני ותמר התקלחנו ויצאנו כולנו לחפש את המסעדה היחידה בכפר, ששמענו עליה שהיא צמחונית. עמיחי מצא אותה מסתתרת והוביל אותנו בדרך לא דרך עד שהגענו אל מבנה קטן מול נוף הרים מדהים. הזמנו אוכל טעים ושיחקנו "שלום לנסיך" - משחק קלפים חדש שלמדנו רק אתמול. עקב שאגות הצחוק הציצו אלינו בעלי הבית כל פעם לראות שהכל בסדר.
מקלחות תמונות אחרונות של שקיעה בהרים ממרפסת החדר והופס למיטה.
 |
| תצפית לילית על טוש וההרים |
אני ערה כבר מארבע בבוקר וכותבת במחשב, משלימה ימים שלא נכתבו, מודעת לעיכוב הגדול בפרסום הבלוג. מחמש וחצי אני יושבת וכותבת במרפסת מול נוף מדהים וזריחת קרניים ראשונות על ההרים. אני שמחה ומודעת למזלי הטוב, לאושר המשפחתי ולחוויה החזקה אותה אנו עוברים. בשעות שקטות כאלה, השלווה הנופלת עלי מחדדת רגשות וקל יותר להיות מודעת עליהם. המחשבות על המשפחה, החזרה הביתה, החברים והחיים שיהיו אחרי החזרה עולים שוב ושוב.
 |
| קרני שמש ראשונות על הפסגות ממול ואיילת שוקעת בהרהורים |
היום אנחנו מתכננים לעזוב את הכפר מוקדם, לנסוע לקאסול, לאסוף חפצים ולאכול ואז לנסוע למנאלי, היעד הבא במסע. במהלך הדרך צריך לעבור בעיר בונטאר לאסוף פלאפון שהתקלקל ולעבור בעיר קולו לאיסוף משקפיים חדשות של עמיחי. יום מלא סידורים ונסיעות צפוי לנו, ואני ערה מארבע...
בשעה שמונה הצטרפו אלי עמיחי ותמר והערנו את הבנים. ירדנו עמיחי ואני לשתות צ'אי של בוקר, הזמנו מונית וחזרנו לגסט האוס לארוז תיקים. בתשע בבוקר היינו מחוץ לגסט האוס בדרכינו אל הכניסה לכפר. פגשנו את המונית והגענו לעיירה ווראשני. בזמן ההמתנה לאוטובוס שתו הילדים צ'אי והתבוננו בכלבים הרבים שהסתובבו שם.
בשעה עשר הגיע האוטובוס וכיוון שזוהי תחנתו הראשונה, היה לכולנו מקום בשפע. החלטנו להוסיף ליום העמוס הזה תחנה נוספת - העיירה מאניקאראן, השוכנת על הנהר ליד נביעות מים חמים ומקודשת לסיקים והינדים כאחד. העיירה נמצאת על הדרך של האוטובוס, קצת לפני קאסול. הדרך המשובשת והמפותלת עברה מהר, כאשר הנהג מאט כל פעם שמגיע כלי רכב ממולו וצריך להחליט מי ייסע אחורה ויפנה מקום לרכב השני, כי הדרך ברובה, צרה מלהכיל שני כלי רכב גדולים.
ירדנו מהאוטובוס מול המקדש במאניקאראן. על גדת הנחל נבנתה מפלצת בטון בה נמצאים המקדש, אולמות רחצה במי המעיין החמים, חדרי אירוח לעולים לרגל ועוד. המקדש נראה כחיקוי קצת עלוב למקדש אמריצר בו טיילנו לפני מספר שבועות. הכל אותו דבר רק פחות גדול, פחות נקי, ופחות מפואר. הפקדנו תיקים בשמירת חפצים ונעליים בשמירת נעליים, תמר ואני שמנו מטפחות מנצנצות על הראש (לשמחת תמר). נכנסנו לראות את המקדש ואחריו פקדנו את אולם האוכל, שם לשמחת הילדים הוגש טאלי צמחוני, חינם לכל דורש עם תוספות. האוכל לא היה כל כך טעים ומיצינו מהר.
 |
| בריכת מים חמים צמודה לנהר |
 |
| המקדש הענקי והמלון |
 |
| עוד ארוחה באדיבות הסיקים |
נעלנו נעליים ועלינו לבזאר הקטן המצוי באחד הרחובות הסמוכים. הבזאר המופנה לתיירים הודים מכיל כמות גדולה של פלסטיקים - צמידים, משחקי ילדים ועוד. כל ילד קיבל הקצבה ומצא לעצמו פלסטיק כלבבבו - תמר סוף סוף קיבלה צמידים המתאימים לה, עומר מצא משחק של בן-טן, גלעד קנה קפיץ צבעוני ואסף שלא מצא כלום, קנה בסוף קובייה הונגרית.
נפרדנו מהעיר לשלום ועלינו על האוטובוס לעיירה קאסול. ירדנו מול הגסט האוס בו התאכסנו לפני עשרה ימים, מתלבטים האם לבלות כאן את הלילה ולצאת מחר רעננים לדרך למאנלי. "אין חדרים פנויים" דיווחה לנו בעלת הגסט האוס ופתרה את ההתלבטות. אספנו את התיקים שנשארו בשמירת חפצים והלכנו לבית חב"ד הקרוב לנוח, להגיד שלום ולתפוס את האוטובוס משם. הילדים חשו שוב ברעב והזמנו שניצל בלאפה לדרך, כדי שלא נפספס את האוטובוס. האוטובוס הראשון היה מפוצץ אנשים אז חיכינו לשני, עליו עלינו. התיקים הועמסו על הגג ואנחנו נדחסנו פנימה מחפשים פיסת ספסל לשבת. מצאנו מקומות ויצאנו לדרך של כשעה וחצי עד לעיר בונטאר.
נפרדנו מקאסול ולאט לאט גם מנופי עמק פרוואטי, מהעמק הצר בו מתחתר נהר גועש ואפור עד לנקודת המפגש עם נהר ביאס, כחול, בפתח עמק קולו, שבכניסה לעיר בונטאר. ירדנו בעיר והתמקמנו עם התיקים בקיוסק קטן לאכול את הלאפות, בזמן שעמיחי רץ להביא את הפלאפון. עמיחי חזר עם פלאפון לא מתוקן ועלינו שוב על האוטובוס לנסיעה קצרה עד לעיר קולו. בקולו ירדנו עם כל התיקים, ממש מול חנות המשקפיים, התיישבנו בצד הדרך ועמיחי הלך לסידורים אחרונים.
נכון שעד כאן נשמע יום מפרך במיוחד?
אז זהו, שלא. עד כאן התקבל הכל ברוגע ושלווה. הדרכים עברו בשלום ולא היינו מותשים כלל, אך מכאן והלאה הכל הלך ונעשה מתיש...
עמיחי לא הצליח להוציא כסף משום כספומט כדי לשלם על המשקפיים ונאלצנו להמיר דולרים באחת החנויות. היינו עם כסף מצומצם וידענו שנהיה חייבים למצוא כספומט מיד כשנגיע למנאלי. מלווים במשקפיים חדשות, עלינו על אוטובוס למנאלי שהיה ריק באופן מפתיע. הדרך למנאלי הייתה מאוד פקוקה ועברה בעצלתיים. העייפות ירדה על כולנו. בשעת ערב חשוכה הגענו לתחנה המרכזית בניו מנאלי וירדנו מהאוטובוס לתוך ההמולה, הצפיפות ועומס הודים.
העיר מנאלי המחולקת לניו ואולד מנאלי ומשמשת עיירת נופשת לזרים והודים כאחד. בחודש זה, יש חופש מבתי הספר באזור דלהי, ורבים מגיעים לנפוש כאן ובורחים מהחום הגדול בדלהי. האוטובוס מוריד את הנוסעים צמוד לרחוב "המול" העמוס, בניו מנאלי ואזור הגסט האוסים לתיירים נמצא באולד מנאלי, כך שהיה צורך לחצות את העומס ולמצוא מונית שתיקח אותנו למחוז חפצינו. עומס התנועה במקום והבלאגן השרו על כולנו לאות ועצבנות. נהגי המוניות לא הסכימו לקחת אותנו בגלל הפקקים והתחלנו ללכת ברגל. בין לבין ניסה עמיחי להוציא כסף בכספומטים, ללא הצלחה. אחרי שהלכנו כברת דרך, בעלייה, עם התיקים עלינו, הצלחנו לעצור ריקשה ממונעת, שעצרה לנו ריקשה נוספת. עלינו כולנו עם התיקים על שתיהן ונסענו לאולד מנאלי.
ביקשנו לרדת ליד בית חב"ד, אך התברר שזו הייתה טעות. אולד מנאלי הוא רחוב ארוך בעליה תלולה. בית חב"ד נמצא בתחתיתו, ורוב הגסט האוסים נמצאים במעלה הרחוב. התחלנו לטפס ברחוב עד שנעצרנו בצד הדרך, התמקמנו, ועמיחי הלך לחפש גסט האוס פנוי. הוא חזר בידיים ריקות, כל הגסט האוסים הזולים מלאים ויש רק מספר חדרים אבל במחיר מופקע (יחסית להודו..). המשכנו לעלות ברחוב, תמר כבר ישנה בעגלה. כדי לקצר את הסיפור, התמקמנו לבסוף בגסט האוס נחמד אך מרוחק מעט, כולנו בחדר אחד, עם מזרונים נוספים. בעל המקום הודיע לנו שבאחת וחצי בלילה מתפנה חדר אליו נוכל להיכנס מחר. באחת עשרה בלילה התמקמנו בחדר עם מקלחת ושרותים בתוך החדר, דבר שלא היה לנו כבר הרבה זמן וצללנו לשינה עמוקה. בחמש וחצי בבוקר!!! מעיר אותנו בעל הגסט האוס, כדי לשאול איזה חדר נעדיף שהוא ישמור לנו, עמיחי ענה בעיניים עצומות וחזרנו לישון... כך נגמר המסע הגדול למנאלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה