מתחת לפני השטח

יום ראשון 27/3
שמענו שבלואנג פרבאנג מתקיימת לפנות בוקר מעין טקס רחוב של חלוקת אוכל לנזירים - Tac Bat. השכמנו איילת ואני ויצאנו בשש בבוקר לראות במה מדובר. בהתחלה ראינו רק תיירים סקרנים כמונו ואנשים מקומיים מתארגנים עם אוכל על המדרכות, אך לפתע ראינו שיירות ארוכות של נזירים יחפים ובידיהם סירים מיוחדים. הנזירים היו צעירים מאוד - נערים ואפילו ילדים, ובראש כל טור צעד נזיר מבוגר. כשהטור עובר מול אחד המחלקים, הוא מניח לכל אחד מהנזירים מעט אוכל מוכן לתוך הסיר. כך צצו טורים של נזירים מהרחובות השונים, מילאו את סיריהם במאכלים לאותו היום ונעלמו חזרה לכיוון המקדשים.

חזרנו למלון, התארגנו והערנו את כולם לקראת הנסיעה לואנג ויאנג - יעדנו הבא. הוואן הגיע לאסוף אותנו מהמלון ובו כבר קבוצה של תרמילאים. הם השאירו לנו רק מקומות בודדים - כך שלא יכלנו לשבת ליד הילדים, אבל הבנו שמחליפים וואן לפני הנסיעה ולכן העמסנו את עצמנו. אכן, לאחר כמה דקות עצרנו בחניון וקיבלנו הוראה לעבור לוואן אחר. הפעם אנחנו תפסנו לנו שתי שורות, שנשב ביחד והם התרעמו שנשארו להם המקומות הפחות טובים. בסוף הסתדרנו אתם, כולם מצאו מקומות ויצאנו לדרך. אחרי כמה דקות הסתבר, שלמרות הרכב הנוח, הנסיעה היא סיוט. הכביש, המשמש ככביש ראשי בלאוס מטפס על הרים גבוהים, משובש לגמרי ומלא מלא סיבובים. בלי הגזמה, לא נסענו עשרה מטרים בקו ישר. (מי שרגיש שידלג לפסקה הבאה) אני ועומר סבלנו הכי הרבה והכרזנו על תחרות מי מקיא ראשון. הוא ניצח - מזל שהיתה לנו שקית מוכנה. אני הצלחתי להתאפק כמעט שעתיים ובעצירה הראשונה רצתי החוצה לשולי הכביש והשארתי שם את הארוחה האחרונה.
המשך הנסיעה היה יותר רגוע ואפילו הצלחנו להנות מהנופים המדהימים בדרך.

הרים, מצוקים ונהרות בדרך לואנג ויאנג

בצהרים הגענו לואנג ויאנג. כמובן שלא הורידו אותנו במרכז, אלא מחוץ לעיר, כדי שניתן פרנסה לעוד נהג טוקטוק שיקח אותנו למרכז. הגענו לגסט האוס שהומלץ בלונלי פלאנט, אך הוא היה נראה לא משהו. הסתובבתי קצת ולא מצאתי משהו יותר טוב ובסוף לקחנו שני חדרים באותו מקום. קצת אחרי שנכנסנו לחדר, התחרטנו וסיכמנו שלמחרת נעבור מלון.
יצאנו לסיבוב ברחוב הראשי של העיירה והתאכזבנו מאוד. הכל היה נראה מוזנח, המון אתרי בנייה רועשים והמאפיין הראשי של העיירה - שורת המסעדות שבכולן שרועים תרמילאים ורואים פרקים של הסדרה "חברים". קיווינו שלפחות בטיולים שנעשה מסביב לעיירה נהנה יותר.

יום שני 28/3
על הבוקר עברנו למלון סמוך באותו מחיר, שנראה טוב הרבה יותר והבעלים נותן יחס מצוין. אחרי שעברנו, יצאנו ברגל, לפי הנחיות מבעל המלון, למערה הנמצאת מדרום לעיירה. לאחר הליכה קצרה מחוץ לעיירה, הגענו לריסורט מיושן, שם היינו צריכים לשלם כדי לחצות גשר שבבעלותם. ככה זה בלאוס - הם מנסים להרוויח כמה שיותר מהתיירים. קצת אחרי הגשר הגענו למצוק גבוה, שבתחתיתו מערה מלאה במים. היה קר מדי להיכנס ולא היו לנו פנסים ולכן ויתרנו. טיפסנו במדרגות רבות למערה הגדולה במעלה המצוק. בכניסה למערה יש תצפית יפה על הנהר ועל העמק בו שוכנת ואנג ויאנג. המערה חביבה ומוארת, אך יש בה יותר מדי בטון - הכל שבילים ומדרגות, שכמובן פוגעים בנטיפים ובזקיפים, שרובם כבר יבשים. במערה יש גם חלון ממנו ניתן להשקיף על העמק.

על גשר "אגרה" בדרך למערה

לא בדקנו את המים אפילו

בתוך המערה

יום שלישי 29/3
הזמנו במלון טיול חד יומי בסביבה, הכולל ביקור בשתי מערות ושיט קייאקים בנהר. התלבטנו האם לשוט בקייקים או באבובים והחלטנו לשמחתנו על הקייקים (הסבר בהמשך). יצאנו לדרך בעשר וגילינו לשמחתנו שאנחנו המשתתפים היחידים בטיול. אחרי נסיעה קצרה בטנדר הגענו למערת הפיל. שנקראת כך כי יש בה אבן שדומה... לפיל. במערה הקטנה והלא מרשימה יש מספר פסלי בודהה, כל אחד בתנוחה שונה, המעבירה מסר שונה - של מחילה, של מדיטציה וכדומה. על קרקעית המערה היה שקע בצורת כף רגל של בודהה (נגיד).

חוצים גשר עץ. הגשר נהרס מדי שנה בגשמים ונבנה מחדש

חוצים שדה אורז יבש

עברנו בכפר קטן, בו פגשנו לא מעט חזירים, בתי במבוק ושדות אורז קצורים והגענו למערה נוספת, בה זורם נחל. לאחר המתנה קצרה, קיבלנו אבובים ופנסי ראש ונכנסנו למערה. שטנו באבובים בתוך המערה, כשההתקדמות במערה מתבצעת באמצעות חבל המתוח לכל אורכה. לעומר היה מאוד חשוב להיות עצמאי באבוב ולבסוף אכן הצליח לשוט בו לבד ותמר היתה על איילת או עלי לחילופין. החוויה היתה מיוחדת מאוד - הנחל רחב ולא עמוק ודפנות המערה מגולפות על ידי המים. באמצע הפנסים של עומר וגלעד הפסיקו לעבוד. בנקודה מסוימת הגענו למקום בו ניתן ללכת מחוץ למים, ירדנו מהאבובים ועשינו סיבוב קצר ברגל בין הנטיפים והזקיפים.

עומדים להיכנס למערה

עומר מתקדם בעצמו

כשיצאנו, המדריך פרש לנו ארוחת צהרים (אורז שהובא מראש וירקות על שיפודים) ותוך כדי התחיל לטפטף גשם. כשצעדנו חזרה לטנדר, הגשם התחזק ותהינו אם כדאי לבטל או לקצר את שיט הקייאקים. עברנו בדרך בכפר קטן וראינו שם כדורי ברזל על האדמה. המדריך הסביר שזהו משחק לאוסי הנקרא פטאנק, בו זורקים את כדורי הברזל כמה שיותר קרוב לכדור לבן. ביקשנו רשות ושיחקנו כמה סיבובים כשעגבנית שרי מחליפה את הכדור הלבן. עלינו על הטנדר עם הקייאקים, כשעומר וגלעד לא התאפקו וישבו באחד הקייאקים שהיה בתוך הטנדר. הסתבר שצדקנו שלא ויתרנו, כי עד שהגענו לנקודת ההתחלה של הקייאקים, הגשם פסק.

גלעד מנסה להתקרב לעגבניה

תמר שמה צמיד מעלה לילד שפגשנו

עלינו על שלושה קייאקים - איילת, תמר והמדריך על קייאק אחד, גלעד ואסף על השני ועומר ואני על השלישי. בשל העונה היבשה, מפלס המים בנהר היה מינימלי ומדי פעם הרגשנו את תחתית הקייאק מגרדת את האבנים. אם היינו מחליטים על אבוב בעונה יבשה זו, היינו מרגישים את האבנים הרבה יותר חזק על גופינו, ולא מצליחים לזוז. פעם אחת אפילו הקייאק שלנו עלה על שרטון והיינו צריכים לקפוץ קצת כדי לשחרר אותו. הנהר מתפתל וזורם לאיטו בין מצוקים גבוהים ואנחנו חתרנו במשוטים ונחנו לסירוגין. מדי פעם יש אשדונים קטנים, בהם הזרימה מהירה וקופצנית יותר לשמחת כולנו. תמר שהייתה עייפה, נרדמה בשלב מסויים על איילת והתעוררה בבהלה, כאשר המדריך המודאג פנה פעם אחת לאחור עם גופו, כדי לבדוק איך מתקדמים האחרים, היטה את הקייק ונפל למים. מזל שאיילת ותמר נשארו יציבות בסירה ורק נבהלו...

לאחר כשעה של שיט, שמענו מוסיקה רועשת בהמשך והבנו שהגענו אל הבארים המפורסמים. הבילוי המועדף על התרמילאים הצעירים בואנג ויאנג (חוץ מצפיה ב"חברים") הוא שיט באבוב על הנהר ועצירה בבארים הרבים הפרוסים לאורכו לתדלוק של בירות. כדי למשוך את האנשים הצפים, נבנו בכל הבארים אטרקציות אתגריות בחינם - מגדלי קפיצה מגובה רב לנהר, מתקני "טרזן" ענקיים ומגלשות מפחידות (שנראות גם מסוכנות).
חלק מהבארים היו עמוסי רוקדים ואנחנו עצרנו באחד שהיה ריק - כולו שלנו. לפני שהספקנו להעלות את הקייאקים אל הגדה, גלעד ואסף היו כבר על הסולם בדרך ל"טרזן" המפחיד ועומר מייד אחריהם. עצרנו אותם ושלחנו את המדריך שיבדוק את המתקן ועומק המים. לאחר הקפיצה המוצלחת שלו זינקו שלושת הבנים האמיצים (וגם אני) אחד אחרי השני מגובה רב אל הנהר. אסף וגלעד המשיכו בקפיצות ולאחר הצטרפו אלינו, ליד מדורה שדלקה במקום, להתחמם ולהתייבש. הזמנתי את המדריך לבירה ושתיתי גם אני (בכל זאת, מנהג המקום..).

אסף לפני הקפיצה למים

גלעד מרחף

מנסים להתחמם

לאחר חימום קצר חזרנו לקייקים בסידור ישיבה שונה. תמר שעדין הייתה מאוד עייפה, נרדמה שוב, ואנחנו המשכנו לקייק עוד כשעה וחצי כאשר בדרך שטות לידנו סירות מהירות שעושות לנו גלים ומעט אבובים שבקושי זזים. סוף השיט, היה קרוב לגסט האוס שלנו וחזרנו רטובים, קרים אך מרוצים.

בערב יצאנו איילת ואני לשתות באחת המסעדות ולראות "חברים" כמיטב המסורת במקום.

יום רביעי 30/3
עצרנו טוקטוק מקומי שיקח אותנו למערת הלגונה הכחולה, יחכה לנו ויחזיר אותנו חזרה. ביציאה מהעיירה עברנו על גשר וכמובן היינו צריכים לשלם על המעבר. הדרך היתה דרך עפר משובשת מאוד ואחרי כחצי שעה הגענו. ראינו את הבריכה היפה, אך העדפנו להיכנס קודם למערה. טיפסנו במדרגות המאוד תלולות עד הכניסה למערה. במערה יש שני חללים ענקיים וכדי לעבור בה יש לעלות ולרדת בין סלעים גדולים. הרושם היה כאילו ההר כולו חלול. תמר ואני נשארנו בכניסה ואיילת והבנים נכנסו לתוככי המערה המרשימה וצעדו בה עד שהתעייפו מחיפוש הדרך ומהחשיכה.

ירדנו חזרה לכיוון הבריכה הכחולה וקפצנו מייד למים. בהתחלה מהגדה ואחר כך גם מגזע העץ שסוכך על הבריכה. אני טיפסתי לראש העץ בעקבות תייר שקפץ משם, אך כשראיתי את הגובה משם, ויתרתי על הקפיצה למרות אכזבת הילדים.
אחרי השחיה ואכילת באגטים עם שוקולד חזרנו למלון. בהמשך היום נחנו בחדר. לקראת ערב איילת ואסף יצאו לקנות אורז וירקות והתפלאו שקשה למצוא אורז במזרח. בערב אכלנו אורז וירקות מוקפצים שאיילת הכינה ולקינוח יצאנו לשתות שייקים עם הילדים במסעדה בה מוקרנת סדרה מצויירת (התקלקל ה DVD של "חברים"?).

הלגונה והגשר הציורי מעליה

מתכוננים לקפיצות

מה, הוא קופץ?

עד כאן. (מלמעלה זה נראה יותר גבוה)

יום חמישי 31/3
את הבוקר העברנו במלון ברוגע. קנינו כרטיס לנסיעה מואנג ויאנג עד לבנגקוק (כולל מעבר הגבול מלאוס לתאילנד). לקראת הצהרים ארזנו הכל ועלינו על וואן שהוריד אותנו ליד מלון אחר בעיירה. לשם הגיע אוטובוס שלקח אותנו בנסיעה של כארבע שעות עד לויאן טיאן, בירת לאוס, הצמודה לגבול עם תאילנד. שם עברנו לוואן שהסיע אותנו כמה דקות לתחנת אוטובוס מקומית. משם עלינו על אוטובוס לנונג קאי - עיירת הגבול בצד התאילנדי, כשבדרך חצינו את הגבול תוך עצירה לביקורת והחתמת דרכונים ביציאה מלאוס ובכניסה לתאילנד. כל התהליך לווה באחראי על האוטובוס ששלח אותנו לתור המתאים וסייע כשצריך.

הגענו לתחנת האוטובוסים בנונג קאי בשבע בערב והפנו אותנו לאוטובוס שיקח אותנו לבנגקוק. האוטובוס נסע כעשר שעות - נסיעה נוחה הרבה יותר מהנסיעות בלאוס. הילדים ישנו רוב הזמן, אנחנו ניקרנו. ובחמש בבוקר הגענו לתחנת האוטובוסים בבנגקוק. התחנה היתה ענקית ולא היה לנו מושג מאיפה יוצאים. שאלנו כמה אנשים איפה יש Taxi והלכנו לכיוון אליו הם הצביעו. בשלב כלשהוא התחילו לפנות אלינו נהגי מוניות שנקח אותם. כשאמרנו שאנחנו רוצים לקאו סאן, המחיר שהם דרשו היה 400 באט ואז ירדו ל 300. סרבנו כמובן והמשכנו בחיפושינו. מצאנו את המקום בו מחכות המוניות, נכנסנו למונית הראשונה שהצלחנו לתפוס והתעקשנו שיפעיל מונה. בשש בבוקר ירדנו עייפים ותשושים בקאו סאן ושילמנו לנהג המונית 100 באט בלבד.

 בסה"כ עלינו וירדנו 6 פעמים מכלי רכב שונים כדי להגיע ביום זה לבנקוק... קטן עלינו...
ובסוף כשכבר הגענו, לא היה מקום במלון ונאלצנו לחכות בכסאות בכניסה עד השעה שמונה, אז התפנו בשבילנו חדרים.